מיצג בגלריה לבנה
 
כל מופע חדש של רות קנר וקבוצת שחקניה-נאמניה מעורר סקרנות מראש, השתאות במהלכו, והרהור על מהותו אחרי כלותו. זה חוק תאטרון-הדיבור שלה. אפשר להתאהב בו כאשר היא מתנועעת בתוך הטקסטים של ס. יזהר, אפשר להשכיל עמו כשהיא מספרת את תולדות דיזנגוף סנטר, ואפשר, כשהיא שוטחת ערמות בגדים, לחיות את השואה.
 
כי כוחה המיוחד של קנר הוא ביכולתה לפרק את השלם ולהרכיב מחלקיו שלמים אחרים. אבל כשהיא מנסה לפרק את המפורק ממילא היא כבר ניצבת בפני חומה חדשה – זו ששקספיר היטיב להגדיר אותה כ"מילים, מילים, מילים", שהן מטבען מפוזרות בתוך חללה של שפה, והן זקוקות למשפט שיעניק להן משמעות.
 
את זה קנר מנסה לעשות בחלקו הראשון של המיצג המוזיאלי-ספרותי "מחברת העברית וסיפורים אחרים  מאת פרנץ קפקא". היא נוטלת כדבריה "מחברת צנומה, כחולה, השוכנת בעומק מרתפי הספריה הלאומית" ואשר בה רשם קפקא מילים עבריות שלמד במהלך שבע שנות לימוד השפה, ומנסה לתת להם משמעות תאטרלית.
 
התלהבותה של קנר מהעניין מתבטאת היטב במיצג מוזיאלי הממוקם בגלריה לבנה במוזיאון תל אביב לאמנות, שעוצבה  לצורך המופע על ידי כנרת קיש  בליווי תאורה של שקד וקס. על הקירות: ציטוטים מתורגמים מקפקא ומפרשנו האולטימטיבי ולטר בנימין, רבים מהם עוסקים בתאטרון ובמשחק, ובמרכז, על דוכן, מונח ספר הלימוד של השפה העברית, שהסופר החל ללמוד  ב-1917.
 
בכניסה לגלריה יש עבודת וידאו-ארט של נועה אלרן, שבה רונן בבלוקי כותב על קיר לבן מילים בצבע לבן, כתגובה או הארה למשפט "נצחים חייב האיש להניע כשהוא מסייד". חור הצצה סמוך מגלה עץ-פסל של הגלריה שקנר הכילה למיצג שלה.

"מחברת העברית", צילום: דניאל צ'צ'יק
 
פוליפוניה מילולית עם שקפים
 
בחלל הראשון שבו מתרחש המופע, הקהל נע בין "מוצגיו האנושיים" הלא הן ארבע שחקניות הקבוצה. שירלי גל-שגב, שמספרת למתגודדים סביבה פרגמנט של קפקא על אורח סיני שהיא מעצבת בפלסטלינת-מרציפן; עדי מאירוביץ' שמחלקת כדורים מתוקים ומשמיעה טקסט הנוגע לדבר; טלי קרק שמחלקת גזרי נייר כחול ועליו משפט של קפקא, שהיא משלימה בלחישה על אוזנו של כל אחד; ויעל מוצפי שמספרת כרות קנר את סיפור המחברת. אם הבנתי נכון.
 
בחלקו הראשון של ההמשך, הקהל כבר מוזמן לשבת בחלל השני, מול בימת עץ שעליה ישובה הקבוצה, שמתחילה להפגיז מילים, מילים, מילים הנשלפות מתוך מחברות כחולות, ויוצרת פוליפוניה מילולית מוזיקלית או "רצפים של מילים שכמעט מתחברות לסיפור ומתרסקות לפרגמנטים של חומר מילולי".

ברקע מוקרנות המילים הללו ברצף שקפים שיצר גיא שניר, כמהלך עצמאי, שיוצר הד מכוון ואקראי למילה הנהגית, לבין צורתה הכתובה בידו של קפקא.
 
ורק בחלק האחרון שבו מצוטטים או משוחקים פרגמנטים מתוך "מחברות האוקטבו" בתרגום של שמעון זנדבנק, או הסיפורים "דף ישן" ו"תנים וערבים" בתרגום של אילנה המרמן, מקבל המיצג תפנית התואמת את הגדרתו של ולטר בנימין שהתאטרון הוא המקום ההולם את מערכת המחוות של יצירתו של קפקא.
 
ולא רק של קפקא אלא גם, ואולי בעיקר של רות קנר שהביאה את המחברת הכחולה, את הפרגמנטים, את המילים הבודדות, הרחוקות, מקצת נשכחות או נכחדות, כאמצעי ודאי לאמירה אישית שלה שהסיפור הקפקאי הנפלא "תנים וערבים" מהדהד-מנבא במהלך פנטסטי את הכאן ועכשיו בארץ העברים.
 
במילים פשוטות: לבוא, לצפות, לשוטט בין המילים, ואם אפשר – להבין.