משחק מראות של גברים
 
במאמר ארוך ובהיר בתכניית ההצגה החדשה של תאטרון באר שבע מסביר עידו ריקלין, הבמאי מחבר המחזה על פי הרומן הגדול הראשון של ויקטור הוגו, את פשר החלטותיו הרעיוניות והמעשיות.
 
הקריאה במאמר לאחר ההצגה מומלצת והיא משלימה ומפענחת את מה שקורה על הבמה,  שעם כל הערכתי ואהבתי להפקות הקודמות והנפלאות של ריקלין, הפעם הוא לא הצליח לכבוש אותי ולשאת אותי על כנפי הדמיון שלו בעלילה המורכבת שיצר.
 
עם זאת יש בהצגה הזאת וגם בעיבוד העלילתי שלו נכסי-במה ראויים בפני עצמם, החל מהניסיון לתאר את סיפורה של הצוענייה לה אסמרלדה דרך אהבתם, תשוקתם וטירופם של חמישה גברים.
 
אלה הם פבוס, חייל במשמר המלך שכל מעייניו הם לילה במלונית, אך דווקא בו היא מאוהבת; קלוד פרולו, הכומר שמתעורר מהתנזרותו ובקנאתו ממיט עליה אסון; אחיו ז'אן, שבא מאי שם ונעלם בתוך אדי היין; פייר גרנגואר, משורר תמים שלכאורה זוכה בה אך גורר אותה אל סופה הטרגי; וקווזימודו, הגיבן והחירש שאנושיותו, מסירותו ואהבתו חסרת הסיכוי שולה מתוכו רגעים של משורר, ומאמציו להגן עליה עולים בתוהו.
 
המשוואה הנוצרת בין אלה, כמשחק מראות שבו כל אחד רואה רק את השתקפותו שלו, נשענת בעיקר על הצימוד בין קואזימודו לבין המשורר גרגנואר שהפכו אצל ריקלין, כהגדרתו ל"שתי התגלמויות של נפש אחת שיש בה פיוט נשגב ועילגות מכאיבה".
 
הרעיון יפה, אך אינו מחזיק את עצמו, ובמידה מסוימת גם נטול הסבר בימתי, וכל הצדקתו קמה ונופלת על מבצע המשחק הכפול של אלון אופיר, שריקלין מעיד כי "למענו ובזכותו בחרתי מלכתחילה לעסוק ברומן ובדמותו של הגיבן".

ואופיר, כידוע, הוא שחקן שיודע לגמול ולא רק למחזאי ולבמאי שמעריכים את יכולותיו, אלא בעיקר לתפקידים שהוא מגלם. במחווה קטנה או בסערה גדולה הוא פשוט נבלע בתוך שתי הדמויות ומעצב אותן לפרטי פרטים, החל במעברים ביניהן, בעזרת התלבושות המצוינות שעיצבה סבטלנה ברגר, לו ולשחקנים האחרים.



אלון אופיר "הגיבן מנוטרדאם" (צילום: אייל לנדסמן) 
 

במשחק כובש
 
כמשורר גרנגואר אופיר קל תנועה ומבריק במחלצות לשונו, ונוגע ללב באפילוג, אך בעיקר הוא כובש את הבמה כקואזימודו, בתנועתו, בעיוותו, בנהרה שבוקעת מעינו האחת שעדיין רואה, ובכאב המכאיב של קולו, כשהוא עובר מנהמה אל ביטוייה של המיית לבו.
 
כפל וריבוי תפקידים מאפיין את הבימוי של המשחק בהצגה, ובולט בכך אמיר קריאף המצוין ואף נוגע ללב כדום קלוד פרולו, הכומר של הנוטרדאם, שנופל במלכודת הקנאה והתשוקה אל אסמרלדה. קריאף גם משעשע כ"קיסר" הצוענים, וממזרי כמלך לואי ה-11,  שבהתאם לנוחותו אוטם אוזניו או שומע את קול ההמון (החסר מאוד בהצגה הזאת).




אמיר קריאף "הגיבן מנוטרדאם" (צילום: אייל לנדסמן)
 

גם זיו זוהר מאיר גומל לריקלין בעיצוב משובב נפש של כמה דמויות אפיזודיות, שתיים מהן נשים ש"מבינות גברים", ובעיקר כשרמולו, התובע המלכותי שאינו נופל בפח הכישוף הטבעי של אסמרלדה. גל אמיתי, רון ביטרמן, תמר לוין ואורי מזעקי, תורמים את משחקם הטוב בתפקידים השונים שכל אחד מהם מגלם. הדס מורנו מגלמת את אסמרלדה, אך אין "להט צועני" במשחקה, וגם לא בריקודיה, שעצבו על ידי איריס לנה. 

הבימוי של עידו ריקלין נסמך היטב על התפאורה הטובה שעיצבה טליה אוטולנגי, עם  סממניה המובהקים של כנסיית נוטרדאם (שהיא גיבורת הרומן של הוגו), כמו ה"רוזטה" הגדולה וששה מסכי סורגים מתנייעים; על התאורה המצוינת של עדי שימרוני; ועל המוזיקה של דורי פרנס, בשיתוף תזמור והפקה של עמית פוזננסקי, שמעניקה להצגה קצת ניחוח צרפתי.

אלון אופיר והדס מורנו "הגיבן מנוטרדאם" (צילום: אייל לנדסמן) 
 


הצגת "הגיבן מנוטרדאם" בתאטרון באר שבע, מוגדרת כ"גרסה למבוגרים" (וחוץ מכמה ביטויים אין שום סיבה לכך) אך אין לי ספק שגם צעירים יתאהבו בקואזימודו של אלון אופיר ובסיפור האהבה שהוא מגלם בלהט כשרונו.