תנועה חוזרת על עצמה
 
הקהל הישראלי יודע לארח מופעי מחול אורחים מחו"ל, והוא סלחני לעובדה שברבים מהם ההיצע אינו עדכני.

זו המסקנה החוזרת מעת לעת, ושבה להציק לי אמש במהלך המופע של אינטרודאנס, להקת המחול מארנהם שבמזרח הולנד, המועלה במסגרת סדרת המחול של היכל אמנויות הבמה בהרצליה.
 
יש ללהקה שמונה רקדניות מרשימות ושמונה רקדנים מצוינים, שהלבוש השחור, הטורסו החשוף והשליטה המצוינת של כולם ברזי הבלט הקלאסי מבליטים ומדגישים עוד יותר את דלות החומר, בדרך כלל, שהם מבצעים בתוכנית הכוללת שש יצירות, שהגדולה בהן היא "המשיח" של אד ווב למוזיקה של הנדל.

היצירה נמשכת 38 דקות ארוכות, בחלקו הראשון של המופע. ווב יצר אותה ב-1988, וזכה עליה בפרס הלאומי ההולנדי. שפת התנועה הניאו-קלאסית שלה מהדהדת מודולציות יבשות של תנועה החוזרת על עצמה עד לעייפה בכל מבנה וצירוף.

ווב משחק יפה למדי בין אור וצל ומשתמש במסך שקוף כדי ליצור הנגדה חזותית בין גוני השחור, מואר או מוצל, לשמלות לבנות המרחפות לכאורה מאחור. זה מעניין, אבל נמשך הרבה מעבר לרבע שעה, פרק זמן שהיה מכיל הכל ואף מיטיב עימו.

"אינטרודאנס", צילום: יח"צ
 
חמש יצירות קצרות
 
את החלק השני של הערב פתחה היצירה היפה והמעניינת ביותר של המופע, "כוכב נופל" (Fugaz), שיצר, עיצב, הלביש והאיר הכוריאוגרף קיטאנו סוטו למוזיקה של גיאורג איבנוביץ' גורדייף.
 
סוטו יוצר מבנה סכמתי ברור ביצירה שבה הגיב על מות אביו. היצירה הועלתה לראשונה ב-2005 בברלין, והגיעה לאינטרודאנס לפני ארבע שנים. היא מורכבת משני קטעי סולו יפים ומשלושה דואטים מרשימים.
 
הרקדניות בבגד גוף בגוון טבעי נכנסות ויוצאות מהקלעים, ואילו הרקדנים, בשחור, עולים אל הבמה מהשורה הראשונה באולם, מקצתם כמין גל החולף על פני הרוקדים.

היצירה מהודקת מאוד, מתומצתת ובעיקר מסקרנת מהרגע הראשון, ויש בה התבוננות מעניינת בנושא הכאב והאובדן.

"אינטרודאנס", צילום: יח"צ
 
ההנאה נמשכה בקטע הבא, "מות הברבור" של מאורו דה-קאנדיה, שבו הרקדן הנפלא מארק בוג'אנדר מגיש גרסה מודרנית ווירטואוזית לסולו הקלאסי שנוצר למוזיקה של קמיל סן-סאנס.

היה מרתק לראות את תנועתו הכבושה של הרקדן ואת שליטתו הנפלאה בזרועותיו, שבהדרגה יצרו את תחושת השבר של הכנפיים המבקשות לעוף עוד פעם אחת. אכן, זה היה רגע מיוחד של מושג "שירת הברבור", המבטא את חוויית הרגע היפה האחרון של החיים, של המופע.
 
הפרידה היא גם הנושא של הדואט "מעבר" (Passage), מאת טון ויגרט, שייסד את אינטרודאנס ב-1971 יחד עם הנס פוקינג. היצירה הועלתה ב-2003 לפי הזמנה לרגל פרישתו של מנכ"ל חשוב בארנהם, והיא מתארת בכוריאוגרפיה פשוטה, המזכירה מאוד את זו של "המשיח", מהלך של התפרקות ופרידה. צמד הרקדנים שביצע אותה העניק לה משקל של איכות.
 
היצירה החמישית, "אובדן הגוף" (Cor Perdut) של נאצ'ו דואטו, על רקע שיר נשמה אנדלוסי, הזכירה פלמנקו בטפיפות רגלי צמד הרקדנים המצוינים והיתה נעימה לעין, ממש כמו היצירה המסיימת את המופע, "הוויכוח: מיהו הכוריאוגרף?", של טון ויגרט, מ-1988, שבה נוצרה התמודדות לכאורה בין קבוצת הבנים לקבוצת הבנות, בתנועות זהות כבמראה.
 
יצירות נעימות לעין, בהחלט, וסיום חביב לערב שגם בלי בשורה הצליח לפרוט על אהדת הקהל.