הדחקה שהופכת לקיפאון
 
"איגלו" מאת יחזקאל לזרוב ובבימויו הועלה לפני כמעט שנה במסגרת פסטיבל ישראל, ואחר כך שב ועלה בתאטרון תמונע. נסיבות של זמן הביאו לכך שלא הזדמן לי לראות אותה עד אמש, ובמקרה הזה אכן נכונה האמרה כי מוטב מאוחר מלעולם לא.
 
עלילת המחזה נעה על ריבוי מסילות, שתי וערב של אמת, דמיון, עדות, זיכרון, שכחה, הדחקה, יאוש, בריחה, התעשתות ותקווה. זהו סיפורם של רפי, שאוהב את לני בסתר מילדותם בשכנות, ואחר שנים של התבגרות כואבת שלו עוצר בעדה לפני שתניף את הגרזן על אביה שהתעלל בה בקביעות בילדותה.
 
תחת זאת הוא מושך אותה לטוס עמו לאלסקה, לחיות באיגלו, לדוג.  זה אולי איננו פתרון למצוקתם אבל כפי שלזרוב מציע בראיון שהעניק לענת מוניץ, זו בהחלט דרך להתמודדות עם זיכרון בוער, עם תאוות נקם.
 
הדמויות במחזה שכתב, לדבריו, חוו הדחקה, ש"הופכת לקיפאון, ואלסקה והאיגלו מבטאים את זה – המקומות הכי קפואים שיכולים להיות. זה גורם לך לשאול את עצמך, מה אני הדחקתי? מה הקפאתי? איזה זיכרון נמצא באיגלו שלי?" בתכנייה הוא מגלה כי כתב את המחזה "מתוך הדחף להציף זכרונות והמשיכה הטבעית להדחיק אותם". 



איגלו (צילום: דניאל קמינסקי)



דואט לשני שחקנים
 
המחזה, דואט לשני שחקנים, מתאר את האיגלו  ואת אלסקה כזירה שבה הקיפאון והקיבעון – או הזיכרון וההדחקה – יופשרו לטובת מציאות חיה, להיפתחות ולתיקון. אין זה בהכרח מענה בדוק לנפשם הפגועה – אך לא פגומה – של רפי ולני, אך זאת בלי ספק האופציה  הפתוחה בפניהם לפתח שכבת מגן, זו של רפי על לני ולהפך.
 
לזרוב ביים את ההצגה בקווי מתאר מקבילים למחזה שלו, כאשר שני השחקנים המצוינים שירי גדני ואלון פרידמן מעצבים דמויות שבעת ובעונה אחת הן נעות, מתבוננות, מדברות, חושבות, או שותקות. זו התרחשות מהותית במשחקם של השניים, והחיבור ביניהם יוצר את המתח הדרמטי הסמוי בין מה שמתקבל כאמת לבין מה שנראה כדמיון.
 
ברגעים מסוימים נראה כאילו גדני, במבע פניה וגופה כבר נציב קרח, ובאחרים היא לוהטת כאש המבקשת להיאחז בזרדים, בגזרי עצים, ולעלות מעלה. באותם רגעים ניכרת בפרידמן אימה המולידה תבונה ויכולת להושיט לה את ידו ואת אהבתו ולהציע לה את אלסקה כמשאת נפש. הרוך הילדותי שלו הופך לפלדה נחושה.