היה היה פעם טאבו
המחזאי האמריקאי דן קלאנזי מוכר היטב בארץ בזכות הצגת "שעונים" שעלתה בתאטרון תמונע לפני תריסר שנים ועלילתה מפגישה בחדר קטן במחנה ריכוז שען יהודי והומוסקסואל גרמני מוחצן. כיכבו בה וזכו לשבחים רמי ברוך ורועי הורוביץ.
כעבור תשע שנים שב הורוביץ אל הדרמה הקווירית של קלאנזי והפעם גם כבמאי של ההצגה "המתנדב" שהועלתה בתאטרון הספריה, ועניינה מפגש בין חולה איידס סופני, שאותו גילם להפליא שמעון מימרן, לבין מתנדב, הומוסקסואל מוחצן, בגילומו של הורוביץ.
מעבר לטיפול המגדרי, מה שמאפיין את כתיבתו של קלאנזי הוא ההומור המושחז, בהתאם למצבים שבהם נתונים ה"זוגות" המקריים שבשני המחזות. ההומור הזה, אם כי במידתיות שונה, והיחסים הזוגיים, מצויים גם במחזות אחרים של קלאנזי, שאחד מהם הוא מחזמר-כיס, Waverly 108, המעמת את תצורת חייהם של שני זוגות הומוסקסואליים החיים באותה דירה בניו יורק, האחד ב-1928 והאחר ב-1998.
את הרעיון הזה, על שני זוגות החיים בהפרש של עשרות שנים, נטל עתה רועי הורוביץ ויחד עם צביקי לוין ודניאל אפרת יצר גרסה ישראלית מתקתקת בהומור מקומי משובח על שני זוגות החיים, בהפרש של חמישים שנים, בדירה אחת ברחוב בוגרשוב 34 בתל אביב.
בני הזוג משנת העשור למדינה הם המורה מוטי והבנקאי הצעיר גידי, שחיים בהסתרה מסביבתם את מיניותם האסורה על פי החוק בהתאם לקודים של אותם ימים. הם אוהבים מאוד, אבל גידי עדיין איננו מוכן לשבור את הטאבו ולעבור לגור עם מוטי, הלוחץ שוב ושוב על מימוש הזוגיות שלהם בחיים משותפים.
המימוש הזה הוא כבר נחלתם של גיל, סופר מצליח, ושל בן זוגו הצעיר והתוסס רובי, גרפיקאי , שהריקוד זורם בדמו. יש להם זוגיות מאושרת, עם קצת מתחים הנובעים מתסיסתו המינית של רובי, הנמשך אל הוויית הגייז המסעירה של תל אביב השופעת במסיבות ובחיי לילה גאים במיוחד, ואילו גיל רוצה משהו משפחתי יותר ולאמץ ילד.
"בוגרשוב 34", צילום: יוסי צבקר
שירים משותפים
המשוואה של הזוגיות איננה מורכבת מ"נעלמים" זהים, כמובן. חיים ביחד בדירה אחת של שנות החמישים אינו דומה כלל לאימוץ ילד בימינו, וגם לא בראיית ה"אני" של ההומוסקסואלים בשתי התקופות. אבל המחזה מצליח לבטא את הזרם המשותף של הרצון בזוגיות, בקיומו של תא משפחתי, מעבר לאסור בעבר, ולהדוניזם בהווה.
כאשר המחזה המקורי הועלה ציינו רבים כי המרכיב החשוב ביותר בו היו המוזיקה והפזמונים שקידמו את העלילות ומיקמו את השווה הנפשי של הזוגות בשתי התקופות. ההישג הזה נשמר היטב בהפקה של איגוד היוצרים העצמאיים (אי"ב) בשיתוף עם אנסמבל עתים בזכות השירים של דניאל אפרת, והמוזיקה המקורית של שמואל נויפלד שנוגנה בפסנתר בביצוע חי של אוראל אושרת בצד הבמה. פזמונים רבי קסם עם כמה וכמה קריצות ואזכורים ללהיטים מוכרים מהעבר.
"בוגרשוב 34", צילום: יוסי צבקר
באלה ובדיאלוגים התמציתים, מצחיקים או רציניים, כיכבו ארבעת הגברים שבחבורה – רועי הורוביץ מצחיק בכל רגע עצוב כמוטי בנוסח של יקה פולני, ולצידו אושרי סהר המצוין בעיצוב התחבטויותיו והיסוסיו של גידי, כמו גם בנחישות החלטותיו.
צביקי לוין היה נוגע ללב כגיל, ההומו המושכל, הבטוח במהלכי הגאווה והאהבה הגלויים שלו, כנגד הנפש המבקשת להתעופף (תאמרו להתפרפר) של רובי, במשחקו המרגש והמקסים של שחר פרץ.
רועי הורוביץ ביים את ההצגה ביד קלילה ובהומור בימתי משובח, עם תפאורה הומוריסטית של אבי שכוי, תלבושות תואמות של אורן דר, תאורה של מאיר אלון שהבחינה מצוין בין מציאות לפרוזאית לביטויים הרגשיים של השירים. הניהול המוזיקלי היה של ליאור רונן ועל ההדרכה הקולית ניצחה בהצלחה דוקי עצמון.
בסיכומו של דבר, עם שחקניה, הטקסטים החדים, השירים המקסימים וההומור הטבעי שלה - "בוגרשוב 34" היא מחזמר כיס מתוק בהחלט על חיים, אז ועכשיו, שאינם בהכרח גן עדן של ורדים, ואם כן – תמיד יש גם חוחים דוקרים.