בדחנות עכורה
מכל החטאים שאני מונה להצגת "דג מוסר" בתאטרון הקאמרי של תל אביב, שזכה בפרס ישראל אי אז לפני עשור, ומציין עתה 70 שנה לייסודו על ידי יוסף מילוא, זה החורה לי ביותר היא הצבתו של גיל פרנק באחד התפקידים המבזים ביותר שניתנו אי פעם לשחקן מוביל ברמתו.
הוא יודע זאת, וגם אם הוא מפגין נאמנות לתאטרון שלו בהסכמתו לשחק תפקיד ששיאו הדרמטי הוא אוננות גלויה, עדיין הייתי רוצה להאמין שניסה להימנע מהמשימה המעליבה הזאת ובקולו השקט, בחיתוך דיבורו המדויק, ובמבט עיניו הממוקדות עשה ככל יכולתו לשכנע את עמרי ניצן ונעם סמל לחסוך ממנו את הבושה הזאת.
ולא שהיא היחידה שנרשמת עתה עם ההצגה הזאת, ויקצר המצע לפרט כל אחת ואחת מאלה המאפיינות אותה. מירי חנוך שזה המחזה הראשון שלה, איננה אשמה. מחזאות חסרה לה ברשימת הישגיה וכוונותיה המקוריות עובדו ב-23 טיוטות, כעדותה בראיונות לקראת הבכורה, בסיועה של הבמאית עדנה מזי"א (בעצמה מחזאית עם ניסיון ויכולת מוכחת).
אבל מה שקרה לכוונות הטובות זה בערך מה שהיא מספרת בתכניה על רצונה להכין דג מוסר בתנור ואת השיעור מבן זוגה, אייל שני, היא סיכמה במשפט "אז אתה יכול לעשות לי אחד?" אולי זאת הסיבה שבהצגה גם מתגחכת אפייתו של הדג הגדול שהפלא ופלא נכנס שלם ומוצק לתנור הניצב במרפסת הבית המגוחך שעיצב ערן עצמון, ויוצא ממנו בפרוסות נוסח נסיכת הנילוס.
אבל משום שהמחזה מוגדר כקומדיה שחורה ברור לחלוטין שזאת איננה הבעיה שלו. העלילה מספרת על נסיונותיה של עטרה קרני להסתיר מבני משפחתה את מותה בתאונה של העובדת הזרה האהובה אך נטולת רישיון עבודה. ומוות כידוע הוא נושא מופלא להומור שחור, מושחז.
בהצגה הזאת אין הומור כזה אלא בדחנות עכורה, שמתמקד בצורך להעלים גופות, ולתת הזדמנות לאורלי זילברשץ למשחק נוסח סטנד-אפ אנרגטי, צעקני וגרוטסקי, שמתחרה רק במשחקה המצייץ של שירי גדני כשכנה שהיא היחידה הנכנסת ויוצאת דרך דלת הכניסה הנסתרת לבית, בעוד כל השאר עושים זאת דרך הכניסה הצדדית לחצר.
"דג מוסר", צילום: יוסי צבקר
סלע קיומנו במרפסת
מלפנים או מאחור, המחזה מגיש לנו סלט של רמזי נושאים חברתיים ישראליים עדכניים בצלחת של הדג עם השם המצביע על מוסריותם האפויה והמחנכת של עטרה ובעלה (גיל פרנק, שמצטרף לחינגה אחרי כשעה מתישה) שהוא כמובן עורך דין מצליח.
הבת הבכורה, ששמה אורה, במשחק חביב של טל בלנקשטיין, ואבא (גיל פרנק) קורא לה אורה-לי (כמובן) ותינוקה תלוי על חזה, היא נביאת הרוחניות שמתפרנסת גם מפיתויים טלפוניים. אז אבא ובת שותקים. בהבנה מוסרית, כמובן.
הבן, במשחק טוב של יואב רוטמן, לעומת זאת חרד לגורל האנושות ובעלי החיים וה- DNA של כולנו, והוא באמת מודאג מ"פציעתה" של העובדת המסורה, ומבריאותו של סבא, אבל אחרי מס שפתיים מרשים ומרגש על אי מוסריותו של סלע קיומנו שבמרפסת, גם הוא, דגיג מוסר בהתהוות, יודע שצריך לשתוק.
שתיקה – בכל זאת הכל זה רק סיפור דגים - היא כמובן המסר המוסרי של המחזה הזה. גם כשמגיעה הפקחית הרצליה בנין (וואו, איזה שם!!!) שבאה לבדוק חריגות בנייה בווילה. אבל לעורך הדין יש קשרים, לא לדאוג, ואצלנו כמובן לא שומעים, לא רואים ולא מדברים. נועה שכטר לפחות עשתה את סקרנותה כהלכה עד הסוף.
"דג מוסר", צילום: יוסי צבקר
רק הבת הצעירה, שאותה מגלמת במשחק צעיר לורן סביר, היא התמימה של המחזה הזה. החל בפתיחה כשהיא איננה מבינה למה אסור לה לחזור על הדרשה שתישא ביום חגה כשהיא עומדת על סלע מוזר שהוצב במרפסת. והיא גם לא תבין למה לא יודעים אם סבא יבוא. אך אל דאגה, ירשו לה בסוף, והיא עדיין לא תדע ולא תבין למה.
מי שכמוה יוצאים נקיים מהגרוטסקה של חנוך ומזי"א הם אורנה סמורגונסקי, מעצבת התלבושות, קרן גרנק, מעצבת התאורה, והמוזיקה המקורית של אסף תלמודי. ואם זה מספק אתכם תוכלו גם להזדהות עם העלילה בשיר הסיום של ההצגה.