אלבום תמונות קליל
מארג היחסים רב השנים בין עמוס עוז לקיבוץ שהחל בלי ספק כאשר הגיע לחולדה כנער-חוץ והוא בן 15, והמשכו בסיפוריו, ברומנים ובמאמרים, הגיע לפני שנה וחצי אל התחנה האחרונה, בינתיים, של ספר הסיפורים "בין חברים" (כתר, 2012). לא קראתי אותו ואני מצטער על כך, בעיקר בעקבות ההצגה בתאטרון באר-שבע.
אני מצטער, כי בניגוד לשני חברים יצאתי מההצגה בתחושת החמצה. אלבום התמונות הקליל שחיברה חגית רכבי-ניקוליבסקי אמנם נגע פה ושם באיזה עצב אנושי רגיש, אבל בעיקרו הוא שרטט חיי קיבוץ "אופייניים", "ידועים", משנות החמישים, כשעדיין התחבטו-התלבטו בו רעיונות ואידאלים, ואת האדם קצת שכחו, אם לצטט את צ'כוב.
אומר מיד כי מבחינה בימתית כשלעצמה, ההצגה בבימויה המסור של איה קפלן נהנית ממשחק משובח של צוות שחקנים נפלא, שכמה מהם אפילו מצליחים להטעין את הדמויות שהם מגלמים ברגישויות נוגעות ללב, אם מתעלמים מתפקודם הקומי במסכת הקלילה.
אני חושב על אורה מאירסון בתפקיד האם הנאבקת על זכות בנה לצאת לאיטליה ללמוד מקצוע, על עופר זוהר כאב הרואה את בתו בת ה-17 נופלת ברשת קסמו של חברו הטוב ביותר, המחליף נשים כבגדים, או על מולי שולמן המרגש כאב החרד לבנו החלש, ועל אביטל פסטרנק, כחברה מדרגה שנייה – בהיותה, כמו עוז, נערת-חוץ, שזה כמובן אות קין נצחי – והיא אומללה בחייה האישיים.
אבל בעיקרו של דבר יצאתי מההצגה בתחושה לא נוחה שמשהו מהותי נעלם ממנה. בדרך הארוכה הביתה, תוך דיון מפורט במה שראינו ובמה שאנחנו יודעים על הקיבוץ, כל אחד מנקודת מבטו, ציינתי את העדר המטרה, או הרעיון או המסר של ההצגה.
מבלי שקראתי את הסיפורים היה לי ברור, מהיכרות רבת שנים עם כתיבתו של עוז, שהסאב-טקסט שלו נמחק, ואפילו הטקסט, השפה, איבדו את הניחוח המיוחד של כתיבתו.
"בין חברים", צילום: דניאל קמינסקי
רישומי עיפרון קלילים
בחיפוש אינטרנטי מצאתי מאמרי ביקורת שפורסמו עם הופעת הספר וזיכו את עוז במחמאות התואמות את התאור של הספר על ידי המו"ל: "שמונת הסיפורים שבקובץ מתרחשים בקיבוץ הדמיוני יקהת, ומשרטטים דיוקנאות מפליאים בעדינותם של נשים וגברים החולמים חלומות אינטימיים וחווים מכאובים פרטיים בצלו של אחד החלומות הקולקטיביים הגדולים בתולדות המאה העשרים".
באותו פרסום גם מופיע הסיפור ששמו "בין חברים", נבחר ולא בכדי להיות גם שמו של הספר. סיפור זה על המורה בן החמישים, תלמידתו בת ה-17 ואביה, מכיל את יפעת כשרונו של עוז להעמיק, להרעיף חמלה, וללטף גם כשהוא בעצם מצליף ומבקר. ההתבוננות הזאת, עם הדו ערכיות שלה, נמהלה במחזה ובהצגה לרישומי עיפרון קלילים, אפילו לא לרישומי פחם שיש בהם עומק ותנופה.
ההצגה מתחילה בערב חנוכה, עם חנוכיה גדולה ברקע של התפאורה הצנועה שעיצבה יהודית אהרון, ועליה ניצבים כל המשתתפים ושרים במקהלה מחרוזת משעשעת של שירי החג.
זו מעין פרודיה "גבעטרונית" שנותנת את הטון לקלילות הכללית בהמשך, קומית בככל האפשר, וגם משחקם המוחצן – המצוין כשלעצמו - של שירי גולן, שמתחת לסיסמאות הלוהטות היא אם נוקשה ורעיה קרה, ושל אמיר קריאף כנביא הזעם האידאולוגי, המורה טורף הנשים ששם ידו על תלמידתו לשעבר, בתו הצעירה של חברו הטוב.
בין אלה נעים ברגישות ובתפקידים שאין להם פיתוח דרמטורגי של ממש נמרוד ברגמן כמזכיר הקיבוץ, שאשתו וילדיו נמלטו לכמה ימים מהקיבוץ, יובל כרמי כחבר עם האוזן על הרדיו שמלקט ידיעות על אסונות, ושני הצעירים בחבורה - יעל איתן כבת הלכודה בין אביה לאהובה המבוגר, וניצן רוטשילד כבן הלכוד בין אמו השאפתנית לרצון הקיבוץ.
"בין חברים", צילום: מעיין קאופמן
את התחושה האותנטית של התפאורה השלימו התלבושות של סבטלנה ברגר, אולי קצת מבהיקות מגוהצות מדי, התאורה של זיו וולושין שהבדיל היטב בין חושך לאור, התנועה הקלילה של עמית זמיר בשיר הסיום, והמוזיקה הרכה של רן בגנו.
בתכניית ההצגה יש קטע קצר מתוך ראיון עם עוז שמתחיל במשפט "כתבתי את "בין חברים" כדי להסתכל במבט מדויק על הקיבוץ כפי שהיה לפני ששים שנה" – זו השנה שבה הגיע לחולדה.
כאלבום קליל של תמונות ישנות הצגת "בין חברים" עובדת טוב. אך לא כאמירה משמעותית, "גם בכבוד וגם בביקורת" כפי שעוז מעיד על יחסו לקיבוץ כ"אחת המהפכות הגדולות ביותר במאה העשרים, אם לא הגדולה ביותר".