להקת בת שבע מתחדשת ומתמודדת בהצלחה עם יצירתו הגדולה של אוהד נהרין
מבנה הדוק
11 שנים עברו מאז שאוהד נהרין "שבר" את ארבעת הקירות של הבמה והכניס לסטודיו את הקהל כדי לצפות ביצירתו החדשה אז "ממותות" שהפכה עד מהרה להיות מיתוס, שהעסיק צופים ומבקרים בארץ ובחו"ל בתהייה על משמעויות, על איכויות, ואפילו על נושא טעון (בעיקר כאן) של עירום גברי מלא על הבמה.
מהרבה בחינות היצירה הזאת נדמתה לחידה במבנה כמו גם בתנועה. התחושה הברורה הייתה אז שנהרין ממשיך את הקו המהפכני של יצירתו הגדולה "וירוס" (שגם היא תועלה מחדש בקרוב) ומחפש אמצעי ביטוי למה שניתן לכנות כהקשבה של הקהל לריקוד, של הריקוד לרוקד, ושל התנועה לגוף.
במהלך השנים נוצרו ללהקה ביצועים שונים, תואמים את יכולותיהם ואיכויותיהם האינדיבידואליות של רקדני הלהקה, כיחידים וכקבוצה, בסולנים או כמקהלה העוטפת אותם ומאלצת אותם לצאת מתוך התנועה האחידה אל משהו פרטי מאוד. לכאורה. שהרי בעיקרה "ממותות" גם כעבור עשור, וגם בהכרה שבמהלך העבודה המחודשת חלו בה פיתוחים, הייתה ונותרה יצירה כוראוגרפית בעלת מבנה הדוק.
זה קורה כבר בפתיחה שהיא קטע סולו ארוך, בביצועו של עומרי דרומלביץ'. הוא גבוה, גמיש, מתקפל, ומציב עצמו למעשה, ולפחות עד לשלב מאוחר ביצירה כנותן הטון, שרשימת התנועות שלו הופכת למילון התנועות שיושרו על ידי חבריו בהמשך.
בתום הסולו נכנסים חבריו ומתיישבים במקומות שמורים להם בשורה הראשונה של ארבע פאות הריבוע של סטודיו ורדה. בהמשך, ביחד או בנפרד הם יקומו, יתמקמו כקבוצה או כיחידים, יחזרו ויתיישבו, יצפו יחד עם הקהל בסולנים או בדואטים, ושוב יקומו כגוף אחד לעוד דקה קצרה של "קבוצה".
"ממותות" (צילום: גדי דגון)
אינטימיות בין הקהל לרקדנים
לצד המבנים הקבוצתיים, סגורים או נפרצים, הגיעו גם קטעי סולו קצרים של אורי משה עופרי, אוסקר ראמוס, מיה תמיר, מעיין שינפלד וניצן רסלר, ובעיקר הסולו המופלא של ארי נקמורה שהביאה את הלב אל הדימוי התנועתי המדויק שיצרה.
והיו שלושה דואטים, הראשון בהם של דרומלביץ' הזוחל על גבו באיטיות כחרדון לאורך מלוא האלכסון של הסטודיו וברגע מסוים מצטרף אליו, בלי לגעת, ויליאם בארי, מדויק מאוד כמשרטט את מבנה הקשר הסמוי ביניהם.
"ממותות" (צילום: גדי דגון)
אחריו דואט קצר שבו אור שרייבר בסיום סולו העירום שלו, מניף כנשר את מיה שהייתה שרועה לרגליו. זו הייתה הפעם הראשונה שנוצר מגע פיזי בין רקדנים, ובפעם הבאה זה קרה בדואט המרגש של שינפלד ורסלר המתחיל כאספקלריה הדדית ובהתחברותן מוליכות את היצירה אל סיומה.
אלא שקודם לכן, מתרחש המהלך המפתיע ביותר של היצירה, שמהדק עוד יותר את האינטימיות הנוצרת בין הקהל לרקדנים. בהילוך איטי הם עוברים לאורך שורות הקהל, מישירים מבטיהם אל הצופים הקרובים כל כך, ופה ושם אף לוחצים יד כאומרים תודה על ההקשבה לגופם בשעה שחלפה.
את התלבושות המיוחדות בגוני פסטל עיצבה רקפת לוי, ואת התאורה המיוחדת של נורות התקרה עיצב אבי יונה בואנו (במבי). מקסים וואראט (כן, שוב האלטר-אגו של נהרין) עיצב את הפסקול ופרנקי ליוורט עיצב את הסאונד.
כהרגלו משכבר גם הפעם מבצעות את היצירה שתי קבוצות שונות של רקדני הלהקה. כמו בעבר הרמה האיכותית גם של הקבוצה השנייה, אף כי לא ראיתי אותה, מובטחת, ואם יש עוד כרטיס פנוי – אל תהססו להשתתף בחוויה הזאת.