סיפורם של פליטים מתופת המרי בסוריה בהצגה מקורית שכדאי להביאה לישראל. צבי גורן מלונדון
כאב, הומור ותקווה
קורין ג׳בר היא שחקנית ילידת מינכן, בת למשפחה מעורבת סורית-גרמנית, שחיה כבר עשרים שנה בצרפת. בחודש האחרון כבשה (היא לא תאהב את הביטוי הזה) את הבמה של ה Young Vic בלונדון בקסמה ובכישרונה, ובעזרתו הצמודה של הבמאי-מחזאי הערבי-ישראלי אמיר ניזר זועבי.
הם עשו זאת במונודרמה מקורית על פי רעיון של ג׳בר לתאר את הסבל האנושי של הסורים מתנגדי המשטר העלאווי של אסד, שאליו התוודעה הן באמצעות דיווחי התקשורת והן במפגש אישי בפריז עם אשרף אחד ממתנגדי המשטר הפעילים שהצליח לצאת משם.
דמותו של אשרף היא הציר הנעלם של המונודרמה, והוא שמניע אותה באמצעות דמותה של אישה - שעל פניה מתקבלת כתיאור של ג׳בר עצמה בזכות הפעולה המלווה את הסיפור שלה מתחילת ההצגה ועד סופה. הכוונה היא להכנת קובה סורי לפי מתכון שג׳בר בת התשע למדה מסבתה הסורית, טיטה אמינה, שהגיעה לביקור במינכן.
רעיון הכנת הקובה, שהמתכון שלה מופיע בספר התכנייה, הכולל גם את הטקסט, והמפגש עם אשרף היו התמריצים שהביאו את ג׳בר להציע את הרעיון שלה לתאטרון וידי-לוזאן וליאנג-ויק בלונדון, שמנהלו היה זה ששידך בינה לבין אמיר ניזר זועבי.
לפני כשנה הם החלו לתחקר את הנושא, כולל ביקור משותף במחנות הפליטים הסוריים בירדן וביקור שלה לבדה במרכזי הפליטים בלבנון. כעדותו של זועבי האנשים שפגשו וסיפוריהם, כואבים ועם זאת שופעים הדר, תקווה והומור, הם שנתנו את ההשראה למחזה שכתב, ובעיקר רוחם זו של ״יכולתו הגמישה של אדם להסתגל ולשרוד את הסערה״.
התוצאה של שיתוף הפעולה המיוחד ביניהם היא מונודרמה שמרתקת את הצופה, וניחוחות הדמויות יחד עם ניחוחות הבצלים והתבלינים במחבת, מלוות את הסיפור המתרחש בשני מישורים - זה של המטבח שבו היא מכינה את הקובה וזה של המפגש עם אשרף בפריס, סיפור אהבתם, היעלמותו וחיפושיהם אחריו שמביאים אותה ללבנון, סוריה וירדן ואל הפליטים שהיא מעלה את סיפוריהם ועדויותיהם.
"הו ארצי המתוקה" (צילום: Simon Anand)
״מה שקרה לכולם יקרה לנו״
זועבי משתמש בתפאורת המטבח שבו ג׳בר מכינה את הקובה כזירת קרב סמלית שבאמצעותה הדימויים הנוצרים מהעדויות מתמקדים בגורל האנושי של האנשים שמלחמת האזרחים לוכדת אותם בצבת. התמונות המתקבלות אינן של קרבות אלא של עינויים נפשיים, פיזיים. אחת התמונות המובהקות לממדים אלה היא זו של השדה שפגז פער בו בור.
הכנת הקובה היא במהותה מרכיב רעיוני-דרמטי של המחזה, מעבר לעובדה שהיא אפקט בימתי מרשים. את הרעיון מייצג מבנה הקובה, קרום דק ומוצק ככל האפשר שיכול להכיל בתוכו את תרכובת הבשר הקצוץ המתובל כהלכה. עבור זועבי וג׳בר זה דימוי לאדם, לעורו ולגופו שזוכר הכל.
משום כך, יש רגעים רבים שהבימוי והמשחק - מרוכזים מאוד ומדויקים בפרטיהם - אינם מסתפקים בהכנת הקובה כבדרך אגב, שלב אחרי שלב, אלא מייחדים פעולות מסוימות לתיאור של מקרה זה או אחר שהיא מספרת עליו. כאשר בלהט הסיפור שלה היא שוכחת להוריד מהכירה את המחבת והתכולה נשרפת היא פשוט זורקת אותה לפח האשפה, ומתחילה מחדש. אולי גם לאנשים שהיא מספרת את סיפורם יאיר יום חדש.
בהדרגה מקבל משחקה המצוין של ג׳בר עוצמה ככל שהיא מגלה בעצמה סימנים של הזדהות עם השורשים הסוריים, עם תחושת המכורה. בטבעיות היא עוברת בין ה״אני״ שלה לזה של כל אחד מהעדים, ובין העכשיו שלה במטבח אל העכשיו של העדים והעדויות, המודגשים בשינויי תאורה עדינים שעיצב ג׳קי שמש, כך, עד למפגש הקצר בירדן עם אשרף אשתו ובתו, שדבריה ״מה שקורה לכולם יקרה לנו״ הם העצובים ביותר ששמעה במהלך המסע כולו.
לפחות עד שניצבה מול טלוויזיה בבית קפה וצפתה בדממה, יחד עם רבים אחרים, בדיווח על קרבנות הנשק הכימי, שרועים שורות שורות, ממוספרים, בבית חולים שדה, והאח במקום מתאר באפיסת כוחות ובעקשנות כל מה שראה. ובמטבח בדיוק אז גם הגיע זמן טיגון הקובה בשמן המבעבע בסיר.
״אנשים הגונים אינם יכולים להסיט מבטם ממה שמתרחש״ אומרת ג'בר, ״אם גם כיום יכול להיות השמדה המונית בגז של ילדים ונשים, אז העולם בא אל קצו... אין מה לומר עכשיו, גם אין צורך להעמיד פנים... רק תאזינו לפצפוץ השמן בסיר ותתפללו שהטיפות הניתזות לא יפגשו בלובן עיניכם". והיא פותחת את המקרר וחושפת את נתחי הבשר הגדולים הממלאים את כל מדפיו.
״הו ארצי המתוקה״, כמחזה וכהצגתו, היא חוויה מיוחדת לצופים. בהצגה שנכחתי בה היו צופים ממוצא ערבי, צעירים ומבוגרים מאנגליה ותיירים ממדינות אחרות. עבורי, הישראלי, זו הייתה חוויה מרגשת. אולי משום שזיהיתי בה, להבדיל ככל שניתן, את ארצי שאינה מתוקה כל כך ליושבים בה ובכל זאת היא שלהם.
אחרי שלושה שבועות שההצגה הועלתה בהצלחה בלוזאן, שווייץ, והחודש של הצגתה בלונדון, אני מקווה ומאמין שאמיר ניזר זועבי וקורין ג׳בר ימצאו את הדרך להעלותה גם אצלנו, ובמהרה ככל האפשר.