פסטיבלים - תשליך – והים איננו מלא

ההצגה החדשה של תיאטרון באר שבע מחפה על הפשטנות של מחזה שמנסה לחבר הריון לא רצוי עם אירועים טראומטיים בחוויה הישראלית לדורותיה

על רקע ירי הקטיושות

רובי שובל-פורת איננה פנים חדשות בתיאטרון, גם לא בקולנוע ולא בטלוויזיה. היא פרצה לתודעת התרבות שלנו ב-1986 כשזכתה בפרס השחקנית המצטיינת בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר עם "עור", מחזה היחיד שלה. כעבור שש שנים שבה וזכתה בפרס הזה ואף בפרס הצגת השנה עם המחזה "נעמי" שעמו היא הופיע ברחבי הארץ ובחו"ל, ועדיין ממשיכה להופיע אתו מעת לעת.

האותנטיות והנגיעה האישית שאיפיינו את שתי ההצגות הפכו לסימן היכר שאותו היא ממשיכה גם במחזה החדש "תשליך". אלא שמה שעבד חזק בשתי הצגותיה הגדולות, והפך אותן לחוויות מרגשות ומסמכי-תרבות, איננו נמשך במחזה החדש.

העלילה של המחזה מתרחשת במוטל קטן בנהריה, והיא שואבת משלושה תחומים, ששובל-פורת מנסה לחבר ביניהם. סיפור המסגרת מתרחש בימים של מלחמת לבנון, כאשר מטחי הקטיושות מדרום לבנון הבריחו את תושבי העיר וחיסלו את ענף התיירות לשם. במוטל נשאר רק כתב הטלוויזיה, שמנהל רומן נוח עם בעלת המוטל, מישל, שמוצאה מצפון אפריקה, ומנהגיה צרפתיים מופגנים.

הסיפור השני שבעלילה המחוברת הוא זה של הגר, צעירה בת 17 מדימונה, שהרתה למישהו, והיא מוצאת מקלט ממשפחתה במוטל, עד שתלד ותמסור את הילד לאימוץ..

ניחוח אתני אותנטי

הסיפור השלישי, שמשמש כהשראה אידיאית ומעשית להתפתחות העלילה, הוא סיפור אנושי טראומטי שאירע לאמה של רוני שובל-פורת בדרכה לארץ, במסגרת העלייה המחתרתית משם, שעדיין לא זכתה לחשיפתה המלאה.

מבחינה רעיונית יש הרבה דרמה בסיפור הזה, שיוצרי ההצגה משייכים אותו למודל של הרומן והסרט "בחירתה של סופי" שחדר לתודעה כסמל לכל הסיפורים הידועים על מה שקרה בשואת יהודי אירופה, כאשר הורים נאלצו להכריע בין חייהם הם לחיי צאציהם.

זהו בסיס שניתן לפתח עליו מבנה דרמטי רציני. אלא שזה לא מה שקורה למחזה הזה. אולי משום שכל ההתפתחויות שבו ברורות מראש, או מתבררות במהירות, אולי משום ששובל-פורת והבמאי נתן דטנר התעקשו לשמר את הניחוח האתני האותנטי של מישל, ובדרך כלל כיסוד קומי, והציבו כנגדה שתי דמויות של ישראלים מצויים.

הדמות האחת, המורכבת יותר, היא של אסף, כתב הטלוויזיה, שלעומת מישל הוא נטול שורשים (מה שמעיד כנראה על כך שהוא ממוצא אשכנזי), ואשר אמנות הניסוח של כתבותיו מפוקפקת למדי, אבל הוא מצליח גם להיות כתב בצפון וגם לעשות סרט בדרום.

הדמות ה"ישראלית" השנייה היא זו של הגר, הצעירה ההרה מדימונה (ממוצא מזרחי כלשהו) שהתרבות שלה זה מסטיק, רגליים על השולחנות (מה שמאוד מפריע למישל בעלת תודעת גורמה מופגנת) או נעליים על הספה היפה (שזה ממש לא מפריע למישל, משום מה).

המשל לא דומה לנמשל

אבל הסיבה העיקרית שהמבנה הדרמטי האפשרי קורס עוד לפני שהתפתח היא שכל מה שיתגלה או יקרה בשתי המערכות צפוי וברור מלכתחילה. לא צריך הרבה דמיון כאשר ההצגה נפתחת בתמונה שבה מישל מטביעה את עצמה בים תוך כדי קריאת שמו של בנה. נותר רק לחכות בסבלנות ל"הסבר" ואולי גם לדרך שבה זה יתרחש.

גם לא צריך דמיון כדי לדעת מי הוא אבי התינוק ברחמה של הגר. ה"רמזים" לכך בטקסט ובהתרחשויות כמעט רודפים זה את זה. ועל כן, שוב, הדרמה היא ביחס למתי ואיך זה יתגלה. זה נכון גם ביחס לפתרון המחזה.

מעבר לשימוש המוגזם במרכיב האתני-אותנטי, המחזה אינו מצליח במשימה של העמדת ירי הקטיושות כרקע משמעותי באמת למה שקורה במחזה, גם לא ביצירת משולש רומנטי רציני, ובעיקר הוא נופל ביחס לשאלה אם המשל דומה לנמשל.

כי כן, נערה בת 17 שנכנסת להריון, מגלה זאת באיחור מכדי לבצע הפלה, ואבי העובר משכנע אותה למסור לאימוץ את הילד שתלד, איננה יכולה להיות משל לאם שמנסה להשתיק את בכיו של בנה הפעוט בסירה המבריחה עולים בחסות החשיכה, וממיתה אותו. גם לא להפך.

אפילו החרטה האפשרית שהצעירה תתחרט בעתיד על שמסרה את הילד לאימוץ איננה יכולה להיחשב משל לייסורים הנוראים של אם שחנקה בידיה את ילדה, והם מלווים אותה כל חייה ודוחפים אותה בסופו של דבר למצולות.

המשל השלישי שאינו עובד באמת הוא זה של השימוש בפולחן התשליך של ראש השנה כמוצא לייסורים האם, או כקרן אור לדילמה של הצעירה בהריון.

משחק מבוים היטב

כל הבעיות והחסרונות האלה זוכים להדגשה דווקא בזכות הבימוי והמשחק. נתן דטנר ביים את ההצגה בפשטות נכונה, בדרך כלל ללא התחכמויות מיותרות, גם אם נוצרה הגזמה של המרכיב האתני-אותנטי או בעיה של המשכיות. למשל כשאסף חוזר למוטל אחרי היעדרות ארוכה, שתוי שבור נפשית אחרי מפגש עם בנו הגדול, ובתוך רגע קטן הוא לא רק פיכח ותוסס, אלא גם מתחיל לצלם את ארוחת החג במצלמת הווידיאו ש"חיכתה" מאחורי הספה.

לעומת זאת, דטנר דווקא הצליח להפיק משלושת השחקנים משחק מעניין, מעובד היטב. דן תורג`מן, בהופעה בימתית נדירה, מצליח לעצב את אסף, כגבר במשבר שמחפש את זהותו ואת דרכו. תורג`מן מנצל היטב את העובדה שהטקסט שלו הוא גם הטוב ביותר במחזה ומאפשר לו לגוון את משחקו בצבעים רכים או חריפים.

תמרה נתנאלי הצעירה יוצרת דמות אמינה של הגר ההרה. היא מצוינת כ"פרחה", ומרגשת ברגעי ההתפכחות מאשליות.

רובי שובל-פורת חיה מאוד (ולא במפתיע) את דמות מישל. אולי משום היכרות קרובה מאוד עמה מהבית, אבל בעיקר בזכות הגמישות הרבה של יכולת הביטוי וההבעה, שמחפה על כך שהבחירה שלה כמחזאית מחמיצה את הדרמה הסוערת של מישל.

מיקי בן כנען עיצבה תפאורה עדינה שהיסוד הבולט בה הוא הים, כנוף המוכר של חוף נהריה, שבסיועה המסור של מעצבת התאורה קרן גרנק הופך לים אפל, סוער ומאיים של סיפור העלייה ממרוקו בעיקר בתמונת הפתיחה ובתמונת הסיום הזהה. עינת ניר עיצבה את התלבושות, ונתן דטנר גם ערך את פס-הקול ה"קולנועי" עם קטעי המוזיקה האפקטיבית של ריצ`רד גליאנו.

מועדי הצגות