שרביטו הבוטח של דניאל כהן
 
איך שלא נביט על האופרה "ריגולטו" מאת ג'וזפה ורדי, עם הליברית שפרנצ'סקו מריה פיאווה כתב על פי "המלך משתעשע" מאת ויקטור הוגו – תמיד תהיה זו המוזיקה שתגנוב בלי  מאמץ את ההצגה, או תשחק בדמיונו של המאזין את המתרחש בה.
 
וכך אף קרה אמש בבכורה החדשה של ההפקה הישנה, בת ה-17, השבה אל בימת האופרה הישראלית בפעת החמישית, לשמחת אוהביה או לצער שולליה, ואני ביניהם. זה קרה הודות למנצח הצעיר דניאל כהן שבשנים האחרונות ידע לספוג מכישרונם של פייר בולז, דניאל ברנבוים וגוסטבו דודאמל. תחת שרביטו הבוטח של כהן הפיקה התזמורת המצוינת של ראשון לציון את מרקם הצלילים המיוחד של ורדי.
 
נגני כלי הנשיפה מעץ, הצ'לנים והבאסיסטים בעדינות הנפלאה שלהם יצרו יריעה מרגשת עתירת צבעוניות, ברגעים שבהם בלטו האינטימיות או הלהט של גיבורי האופרה. וכך גם ברגעי הסער והסערה שבהם קשת הגוונים הושלמה בפרצי כלי הנשיפה ממתכת, כלי ההקשה, וכמובן כלי הקשת האחרים. כהן, התזמורת, וגם זמריה המצוינים של מקהלת האופרה הישראלית, בהדרכתו של איתן שמייסר, יצרו את הרקע המושלם לסולנים. 

הישג מוזיקלי של סולנים מצוינים
 
קרלוס אלמגוור, שכבר שר את התפקיד של ריגולטו בחידוש הקודם לפני שנתיים, שב וכבש את הקהל בקולו הגדול ובזמרתו הנהדרת, אם כי כאז גם עתה התקשה לבטא במשחקו את רגישותו האבהית הכנה, או את עוצמת הנפילה שלו מליצן חצר אכזר למעמד של אב נלעג ולבסוף של מי שמביא להרג בתו, באמצעות שליח שכיר חרב (ויקטור בראון המצוין כתמיד).
 
גם הילה בג'יו כבר שרה לפני שנתיים את תפקיד ג'ילדה וטוב היה לשוב ולשמוע ולראות אותה עושה נפלאות בקולה ובמשחקה. יותר מזמרות רבות אחרות שזכיתי לראות על במה, בג'יו מביאה לתפקיד את התום של אהבה ראשונה, המתפתחת מהיסוס אל בשלות בארית הוידוי העצמי על התאהבותה, במערכה השנייה, וממנה אל אכזבה והקרבה עצמית. וכל זאת בקולה הצלול, עם הקולרטורות המושלמות, ובעיקר בעומק של כל משפט מוזיקלי שהיא שרה.
 
הטנור האיטלקי איבן מאגרי, שזו הופעתו הראשונה באופרה הישראלית, הביא טנור גדול ומרקיע שחקים לתפקידו של הדוכס, המאצ'ו רודף הנשים ומזלזל בהם באריות הגדולות Questa o quella (זו או זו היינו הך לי) במערכה הראשונה, La donna e mobile (האישה הפכפכה) במערכה הרביעית, ובעיקר באריית המונולוג המפתיעה של המערכה השלישית שבה הוא מתפתה להאמין שהוא מאוהב באמת.
 
מאגרי ובג'יו היו נפלאים בדואט האהבה הגדול במערכה השנייה, ושניהם יחד עם אלמגוור ונעמה גולדמן, בתפקיד ה"פונדקאית" מדלנה, אחותו של הרוצח השכיר, הגישו ביצוע מרגש של הרביעייה הנפלאה (אולי יותר מבכל אופרה אחרת) Bella figlia dell'amore (נערה יפה של אהבה).

בכללו הביצוע המוזיקלי של בעלי תפקידים בולטים, למעט בתפקידי ריגולטו והדוכס, היה על טהרת זמרי האופרה הישראלית המוכרים והמצוינים, ובמיוחד גיא מנהיים, עודד רייך כאנשי החצר של הדוכס ויאיר פולישוק ונח בריגר כבעל וכאב לנשים שהדוכס כבש ואנס. 
 

"ריגולטו" (צילום: יוסי צבקר)

הגיע הזמן להפקה חדשה וישראלית
 
המחמאות האלה אינן מוחקות את דעתי השלילית על ההפקה בבימויו של דייוויד פאונטני, שחודש הפעם על ידי גדי שכטר. כפי שכבר כתבתי עליה לפני תשע שנים, על פי תפיסת הבימוי ומעצב התפאורה סטפנוס לזרידיס, האופרה עוסקת בניצול הנשים כאובייקטים מיניים ואחרים, ואין הבדל בין הדוכס הנואף לבין ריגולטו הליצן המסייע בידו לכבוש נשים, נשואות ואחרות, ובה בעת מנסה לגונן על בתו ג'ילדה מפני גורל דומה.

את הביטוי העיצובי לרעיון זה, קוביות של כלובי זכוכית, שבהן בובות נשים, שתלו השניים בתפאורה מגוחכת למדי בתיאטרליות המלאכותית שלה – שבה שולחנות ארוכים משמשים איזכור למסלולי דוגמנות. בקוביית זכוכית אחת גדולה, מציאותית, כלואה ג'ילדה, בתו של הליצן הגיבן.


"ריגולטו" (צילום: יוסי צבקר)

על פניו, אמנם יש היגיון בתפיסה הזאת, אלא שלא נושא הניצול הוא זה שמניע את גלגלי האופרה הזאת. הליברית והמוזיקה של ורדי המדגישה זאת, עוסקים בעניין אחר – בגורל ובנקמה. צילה של הנקמה מרחף על האופרה כולה מסוף התמונה הראשונה שלה ועד לסיומה האכזרי, כשריגולטו נושא בידיו את בתו הנרצחת. 
 
כך או כך, וגם כאשר הביצוע המוזיקלי מעולה כפי שהיה הפעם, ואפילו אם יש להפקה בת 17 השנים חסידים שמוצאים בה טעם, הגיעה העת לגנוז אותה, וכמו הביצוע המוזיקלי, להפקיד בידי צוות ישראלי את המשימה להעלות הפקה חדשה.