כחומר ביד העלבון
 
פעם אמרו "חיידק היצירה" אבל לא לכך מכוון המחול ששמו המפורש הוא "וירוס של אוהד נהרין”, שאותו יצר במוצהר "בשיתוף עם רקדני בת שבע” לפני 13 שנים, ועתה, למרבה השמחה, הוא הסמיך את לוק ג'ייקובס, רקדן הלהקה לשעבר ועתה מנהל חזרות בכיר בה, לחדש אותו.
 
ייאמר מיד כי יש בעבודה יסודות מרתקים באמת. זה קורה מיד אחרי שמסתיים תפקידו של הבלון הלבן, בעל זרועות, המקדם את פני הבאים לאולם סוזן דלל, ובעזרת מפוח נראה כרקדן שתנועותיו מייצגות היטב תנועה סולנית מושלמת. בחילופי האורות נעלם הבלון ובמקומו נגלית רקדנית יחידה צמודה אל הקיר השחור הארוך בעומק הבמה, בידה גיר ועל הלוח היא מציירת את מתווה גופה ואותיות היוצרות ואת המילה "אתם" בעברית ובאותיות לטיניות. 
 
"אתם" זה אנחנו, הצופים היושבים באולם, שורות שורות מסודרות, נוכח פני הבמה והמתרחש עליה, כלפינו אך בלעדינו. אנחנו הקהל שאליו כיוון המחזאי הגרמני פטר הנדקה במחזה שלו “העלבת הקהל”, שנהרין נדבק בו, כווירוס.

אט אט מצטרפים לסולו הנהדר הזה רקדנים נוספים, ועל הקיר הם מוסיפים ציורים, טקסטים, גרפיטי, ואת המילה פלסטלינה. "אתם פלסטלינה" כפי שזה מתחבר, איננו עלבון לקהל. עדיין לא. אך כל בר דעת יודע שהקהל הוא כחומר ביד היוצר. כך, למשל, ברגע מסוים המילה פלסטלינה נראתה לי דווקא כ-"פלסטינה", מה גם שקטעי מוזיקה ושירה ערביים מאת חביב אללה ג'מאל ושאמא ח'דר, הושמעו ברקע. אז אנחנו פלסטינה?
 
אני נוטל על עצמי את האחריות לאסוציאציה שנוצרה בי גם ביחס לחומת ברלין שנהרסה, וגם לחומה החדשה שנוצרה כאן בארץ ביננו לבין הפלסטינים. ואינני פוסל את זכות היוצרים של נהרין גם לוירוס הזה.

בשיאו של קטע הפתיחה, בהמשך לסולו מרשים של אייר אלעזרא,  הרקדנים מצטרפים, יוצרים דואטים, שלישיות קצרות ומתייצבים אל מול הקהל בשורה חזיתית לקטע שנראה כפיתוח או תמצות של ה"חד גדיא" המפורסם של נהרין,  והפזמון החוזר הוא הנפת ידיים אחידה קצרה באלכסון. מבחינות רבות זאת בהחלט אמירה אישית של נהרין ביחד למכלול יצירותיו בלהקה מאז "קיר”. 
 

וירוס (צילום: גדי דגון)


אני יוצר לעצמי

על הקיר, מהתחלה ועד הסוף, כמעט בלי הפסקה, למעט הקטעים שבהם הוא יורד ומצטרף לחבריו, כמנהיג או כחבר הכורוס,  ניצב הרקדן עומר דרומלביץ' מאחורי פסל חליפה, בעיצוב של זוהר שואף. ברהיטות מרשימה הוא מפגיז את הקהל בטקסט של הנדקה, שבתחילת שנות הששים נחשב מהפכני מאוד בגישתו לספרות הגרמנית בת זמננו.
 
עניינו של הטקסט, בתרגומו המצוין של שמעון לוי, נשמע כשלילת הבמה והקהל. לדעתו של נהרין, כפי שאמר זאת כאשר היצירה הועלתה לראשונה, הנדקה "מרוקן את הבמה ואת הציפיות מכל מוסכמה תאטרלית אפשרית. נוצר חלל ריק – שם היצירה שלי מתרחשת".

 זאת אמירה יפה כשלעצמה, אלא שבין השאר משתמע ממנה שהנדקה ונהרין אומרים, כל אחד בשפה שלו, "אני יוצר לעצמי". אמירה כזאת, במפורש או ברמז, היא העלבון האולטימטיבי שאמן יוצר יכול לעלוב בקהלו. הנדקה כתב את הדברים בראשית דרכו כאמן, ואפשר להבין את נחישותו לזעזע את אושיות התאטרון.

נהרין, לעומת זאת יוצר כרקדן וככוריאוגרף שלושה עשורים ויותר עדיין ממשיך ויוצא למפגשים עם הקהל ביצירותיו, וגם באלה שבאו גם אחרי "וירוס". וזה בהחלט ניכר ברעיונות הכוראוגרפיים שלו, ובעיצובה השלם של יצירתו, בעזרת התלבושות המצוינות שעיצבה רקפת לוי; התאורה הנקייה מאוד של אבי יונה בואנו (במבי); עיצוב הסאונד של פרנקי ליוורט; והמוזיקה המקורית של קרני פוסטל; של ג'מאל וח'דר, יחד עם ציטוטים מיצירות אחרות כמו האדאג'ו הפופולרי של סמואל ברבר.



וירוס (צילום: גדי דגון)


מרביץ תורה ומלטף כאב
 
והיצירה הזאת, "וירוס של אוהד נהרין", כפי שנקרא עתה שמה, מעל ומעבר לכל דבר אחר, מעניינת דווקא בגלל המפגש הבלתי אפשרי בין שני יוצרים חשובים, כל אחד בתחומו ובזמנו, ובניסיון "המשותף" להגדיר את  עומק המשמעויות של האמנות של הבמה ושל האשליה של הקהל באולם. הם יודעים כי תאטרון, והמחול בכלל זה, שאיננו מתקשר עם הצופים איננו קיים. כי אין משמעות ל"אין משמעות" וכי המשמעות חזקה יותר משלילתה. אך בעיקר, שאין יצירה בתוך "ריק".

אבל אי אפשר להתעלם מכך שהיצירה הזאת נוגעת בשאלה עד כמה הכוריאוגרפיה מתקשרת ממש עם הטקסט. למעט בקטע הסיום, וגם בשני קטעים שלא נכתבו על ידי הנדקה, נראה לי שספק אם הנאמר – הרבה וארוך – מתקשר באמת עם הקהל ויוצר את התובנה שהנדקה חתר אליה או זאת שנהרין כיוון אליה. שהרי הנדקה לא היה אנרכיסט במחזה שלו, ונהרין אינו יוצר בחלל ריק, למרות הפרשנות שלו.
 
והראייה, שלא הפתיעה איש לפני 13 שנים וגם עתה עם החידוש, שהקהל מגיב בצחוק של הנאה גלויה מהאוסף הבלתי נדלה של קללות, בכל הקשר אנושי, חברתי ואפילו פוליטי עדכני, שדרומלביץ' מטיח בנו ממרום עמידתו על הקיר השחור שמכוסה בגרפיטי שציירו וכתבו הרקדנים והרקדניות. קללות שמעמידות בצל גם את מיטב הקללות של שקספיר ב"ליר".
 
התשואות הרמות בסוף, אז ועכשיו, אמרו תודה לרקדנים על עוד הישג של הלהקה בהנהגתו של נהרין, שביצירה הזאת מרביץ תורת-מחול, זה הווירוס האמיתי שלו, המלטף בכאב את הקהל שגידל כאן מאז תחילת דרכו בבת שבע לפני 22 שנים.

 ובהחלט ראוי וכדאי להצטרף למריעים לו ולרקדניו הנפלאים, אפילו אם לא תיעלבו כמצופה וכנדרש.