על שתי תכניות מחול בפסטיבל, של עדי בוטרוס ושל רייצ'ל ארדוס, המציגות הבטחות שהתממשו
עדי בוטרוס: מהכעס אל התבונה
עדי בוטרוס לכד את תשומת הלב של הקהל שוחר המחול כאשר רקד ב"אוהבים ערבים" של הלל קוגן שהוכתר בסוף 2013 על ידי מעגל מבקרי המחול כיוצר הבולט של השנה שעברה. זמן קצר לפני כן בוטרוס עצמו זכה בפרס יצירה בתחרות "גוונים במחול" עבור יצירתו האישית מאוד "מה שבאמת מרגיז אותי".
את הפרס שקיבל, בתמיכת מרכז סוזן דלל, הפנה עתה בוטרוס ליצירת סולו "שיעור מולדת" שמחזקת יותר את הזהות שלו כמבצע וככוראוגרף המגבש שפה אישית, נגישה, מעוררת אמפטיה ומתחברת אל נושאים שמצויים במרכז העניין הציבורי, אם מהבחינה החברתית ואם מהבחינה הפוליטית.
כפי שכבר ציין בהקשר של יצירתו הקודמת, שבה עסק ביחסים שבינו לבין בת זוגו הרקדנית סתיו סטרוז' על רקע תפיסות חברתיות מוכרות הנוגעות לזהותו כערבי ישראלי, ומיקומו במדינה שמחבטת על הגדרת זהותה, כך גם ביצירתו החדשה המדברת בישירות נדירה על היחסים בין הבית לבין הגר בתוכו.
"מה שבאמת מרגיז אותי" עדי בוטרוס (צילום: גדי דגון)
גם הפעם היצירה ברורה מאוד באמירתה, כשבוטרוס משתמש בלוח כיתה ירוק כמפת דרכים מתוך הבית, המיוצג תחילה כשולחן סעודה, בהמשך כחתך רוחב חיצוני של המבנה, ובהמשך כשדה וכאדמה. על רקע הציורים שהוא מעלה, ולצלילי המוזיקה הרומזת של נדב ארנון, הוא נע על הבמה שעיצבה נועה שוורץ והתאורה של עומר שיזף.
תנועתו של בוטרוס קלה, נראית כמעט טבעית יומיומית, פה ושם מרחפת, כמנסה להמריא מעל למציאות ולהבין אותה "מלמעלה", אם לא "מבפנים". לבדו, בשפת מחול המקיימת את ההבטחה שלו ב"מה שבאמת מרגיז אותי" הוא יוצר את המצבים הפיזיים, המנטליים והרגשיים של הניסיון להבין את "המולדת" ואת מיקומו האישי בה.
בכך עדי בוטרוס מצליח לבטא את החיפוש המתמיד של כל אחד מהצופים אחר "מולדת" משלו. יצירה יפה, המבטיחה עוד פרק בהמשך.
רייצ'ל ארדוס: מחפשת את השינוי
רייצ'ל ארדוס היא אחת היוצרות הישראליות המתמידות בעשור השנים האחרונות למצוא שפת מחול המשתנה ברוח הזמן והמקום, זה שבאותו מועד היא מצויה בו, או זה שמביא אותה אל מפגשי יצירה חדשים ושונים. היא יוצרת בארץ, שאליה עלתה מאנגליה, ונקלטה בה בטבעיות רבה, והיא יוצרת בחו"ל, שם מעריכים במיוחד את מקוריות גישתה בכל יצירה שהיא מעלה.
כך למשל הוזמנה להשתתף עם יצירתה IT'S RAINING INSIDE בגאלת המחול הגדולה שנערך על ידי הבלט המלכותי בקובנט גארדן, ואחר כך הוזמנה ליצור באירלנד, ועתה זכתה להיבחר במכרז בינלאומי ליצור יצירה חדשה במרכז מחול אמריקני.
ההיכרות הבינלאומית עמה כוללת בין השאר את ההופעות הרבות שהיא עושה שם עם יצירתה המוקדמת ALMA, שאותה העלתה לפני שנים רבות במסגרת "גוונים במחול" ומאז היא נוסעת ברחבי העולם עם הרקדנים שותפי היצירה שני קצמן ויואב גרינברג, ששמחו להגיש אותה שוב קהל הישראלי במסגרת ערב המחול המיוחד שנוצר עבור "תל אביב דאנס" השנה, לציון 25 שנות הפעילות של מרכז סוזן דלל.
החידוש של היצירה, הפעם יחד עם שתי יצירות חדשות אחרות של ארדוס, עמד בסימן פרויקט מקורי של שיתוף פעולה מסקרן בין ארדוס למוזיקאי עידן שמעוני וחברי פרויקט המוזיקה שלו DANSKI המחבר בשיריו בין רגש למכאניקה. השירים שבוצעו בערב המחול וקטעי מעבר החליפו את המוזיקות המקוריות של שלוש היצירות של ארדוס, והאירו אותן באור חדש ומסקרן.
שלושה בחברותא את הערב פתח סולו קצר CASTLE שארדוס יצרה עבור הרקדן יואב גרינברג. הרקדן מצוי בתוך ריבוע קטן ותחום על ידי נורות פלואורסנט צבעוניות – שאותו עיצב שחר ורכזון כחלק מעיצוב התאורה האפקטיבית בתנועתה מאפלה לאור ממוקד או מבוזר. גרינברג נע בתוך המגבלה המתוחמת כמי שמחפש מוצא של מעוף ממבצרו הסוגר עליו. התנועה מדודה מאוד, גברית, ומתקיימת בה התחושה שהרקדן הנהדר הוא למעשה ציפור כלואה שכנפיה נחבטות עד תום.
לאחר הסולו, ושירי מעבר של שמעוני וחבריו (גדי בילו בתופים, יחזקאל רז במחשב וקלידים ונדב לזר בגיטרה בס) מצטרפת שני קצמן אל גרינברג לביצוע הדואט ALMA שאחרי כל השנים נראה עדיין מקורי ברעיון שלו – השימוש בעשרות תפוחי עץ (-הדעת) כמפעילים של בני הזוג. לרגעים הרעיון תובע תנועה על גבול האקרובטיקה, אך ארדוס מצליחה לבטא באמצעותו מערכת מגוונת של רגישויות ורגש, יחסים והתייחסות.
היצירה השלישית במופע המיוחד הזה הייתה THE MAN UPSTAIRS שנוצרה לפני כחצי שנה כחלק מפסטיבל "בין שמיים לארץ" בתמיכת בית אביחי בירושלים ועמותת הכוראוגרפים, ולפני שלושה חודשים הועלתה בקלן כחלק מפרויקט ישראלי גרמני בתמיכת שגרירות גרמניה כאן.
נקודת המוצא של ארדוס ביצירה הזאת הייתה בחינתם של דימויים ייחודיים הנקשרים לתנועת ידיים בדת היהודית. ביצירה רוקדים שלושה רקדנים שונים במבנה גוף ומבע פיזי – יואב גרינברג, גיל קרר ושניר נקר. ראיתי אותם לפני שלושה חודשים בנוסח המקורי של היצירה והתרשמתי במיוחד מיכולתם לבטא את הרעיון המרכזי של ארדוס שכל אחד מהם יבטא את עולמו הפנימי ואת החיפוש "בחברותא" אחר זהות, אמונה ושייכות לקהילה.
בגרסה המיוחדת שנוצרה למופע עם DANSKI ועם הצלילים הכהים, חשמליים, מתפרצים או רוגעים, היצירה של ארדוס קיבלה תפנית מודגשת. הרוחניות נבלעה בתוך הפיזיות הגברית, כך שהחברותא והקהילה קיבלו משמעות הומו-אירוטית מובהקת, של תלות הדדית, ושל חיבור מתחילתה של היצירה, מקטעי סולו לדואטים ולשלישייה המכתירה את היצירה כולה.
וכך, כבעבר, קוימה בערב המחול הזה ההבטחה של רייצ'ל ארדוס ושל שותפי-היצירה שלה.
26/05/2014
:תאריך יצירה
|