פסטיבלים - בלובירד – נוסעים של הכאב

הצגה מסקרנת בסטודיו למשחק אימפרו מצליחה לגעת בנימים אנושיים מרגשים

מסע של נפשות תועות

המחזאי האנגלי סיימון סטיבנס, כמו טום סטופארד לפניו, החל את דרכו על בימות התאטרון בארצו ובעולם עם ההצלחה שהאירה לו פנים בפסטיבל אדינבורו 1997, שבו הוצג עם מחזהו מחזהו הראשון "תנו לי אור שמש". כעבור שנה כבר הריעה לו לונדון עם הצגת המחזה השני שלו, BLUEBIRD ברויאל קורט.

כיום סטיבנס הוא כיום אחד המחזאים האנגלים החשובים, מחזותיו מוצגים בעולם הרחב, והוא מוכר אצלנו בזכות "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" בבית ליסין, וקודם לכן מ"הרפר ריגן" שהועלה בתאטרון גשר, ובהמשך הקריירה שלו גם הצליח להכין גרסות "אנגליות" משובחות לקלאסיקות של צ'כוב, איבסן או סטרינדברג.

במחזה "בלובירד" סטיבנס מסמן דרך התבוננות מסוימת מאוד במציאות החיים באנגליה, כמתנהלת במסע בין תחנות. כך ב"הרפר ריגן", שבו אישה יוצאת מביתה למסע אישי הזוי בחיפוש אחר אביה, במהלכו היא נחשפת לטיפוסים שונים ולאירועים דרמטיים המשנים את חייה מקצה לקצה, וכך ב"מקרה המוזר" שבו הנער האספרגרי יוצא למסע כפול של גילוי רוצחו של הכלב ושל גילוי אמו, מסע שישנה את עולמו.

ב"בלובירד" ניכרת רגישותו המיוחדת של סטיבנס לנפשות התועות כשהוא לוקח אותנו למסע בחברתו של נהג מונית (בגרסה המקורית, אגב, זה היה ברמן שהנוסעים שהוא אוסף בפרבריה החשוכים של לונדון משמיעים באוזניו את פרקי-מכאובם, בזה אחר זה, ויוצרים עבורו את המסילה שעליה הוא עצמו נע לעבר חישוף וווידוי על הכאב המניע אותו).

המחזה, שעלילתו נבנית כאוסף עלילות משנה אפיזודיות, הוא מסוג הדרמות שמנהלי תאטרונים נתמכים נזהרים מהם בדרך כלל, גם אם הם מאפשרים לשישה שחקנים טובים לבטא את יכולות הביטוי שלהם, כל שחקן ושחקנית ודמות הנוסע או הנוסעת שהם מגלמים במונולוג מרוכז מאוד, בסיוע קל של הנהג. האולמות גדולים, ההוצאה רבה. התירוצים חיים וקיימים. אולי יאפשרו לקבוצת הצעירים שלהם לעשות זאת.

בלובירד01-בר-שביט.jpg

בלובירד (צילום: בר שריר)

הישג הבימוי במשחק המהותי

ואמנם המחזה מצא את דרכו אל קבוצה כזאת, של תלמידי שנה ג' באימפרו, הסטודיו למשחק בקולנוע, בטלוויזיה ובתאטרון, השוכן בקצה רמת גן, והוא מועלה שם עתה בבימויו המרוכז מאוד של גדליה בסר, בתרגום מצוין של נינה קוטלר, ועם מוזיקה נהדרת, ערוכה ומקורית של שאול בסר.

פטר גורנוב עיצב את הבמה שבמרכזה "דגם" של המונית הלונדונית השחורה, תא הטלפון תיבת הדואר העגולה, באדום כמובן, ויחד עם התאורה המצוינת של נדב ברנע ועיטורי וידאו של בן אלעזר נוצרת במהלך ההצגה התחושה של פרברים אפלים, נוחים כמו המונית, לרגע של כאב ואמת.

הישגו החשוב של הבימוי הוא, כראוי להצגות של בתי ספר למשחק, נבחן ביכולתו להפיק משחק מהותי מהסטודנטים המצויים על סף יציאתם אל סחרחרת המקצועיות, וגדליה בסר עושה זאת להפליא, כאשר התחושה שלי הייתה שכל דמות זוכה בהדרכתו לגילום שלם מאוד, נוגע במהותה, מספר את הסיפור שלה, וחי את כאבה.

במרכז ניצב במשחק מרוכז מאוד מורן רייטמן, כנהג המנסה ליצור קשר עם אשתו לשעבר שממנה נפרד, לפני חמש שנים, בעקבות תאונת הדרכים שבה נהרגה בתם כשהייתה בת שש. הוא מצוין בחיבור שלו עם הנוסעים, מקשיב ותומך כנדרש, ובהדרגה ממקד את משחקו בגילום הכאב והמועקה שלו, שאותה יפרוק מעליו במפגש עם אשתו קלייר, החותם את המסע.

בלובירד02-בר-שביט.jpg

בלובירד (צילום: בר שריר)

את התפקיד הזה, של האישה המנסה לבנות חיים חדשים מחוץ לצל העבר, מגלמת ברגישות מיוחדת דנה שושני, שנדמה כאילו אספה במשחקה לתוך הדמות של קלייר את הדווי והרצון לחיות בכל זאת של כל אחת מהדמויות שאיכלסו את המונית לפניה.

את אלה מגלמים במטען נכון ומדויק ומותאם לכל תפקיד דניאל פרץ כאם שכולה, נדיה רובה כזונה, איתמר חן מנשה כטכנאי ברכבת התחתית, עדי אלמו כמאבטח במועדון, אבי בוהדנה כפשיסט צעיר ונופר בני כמורה לשעבר. כל אחד מהם מרשים במשחקו ומרגש בסיפורו. בין לבין נכנסים למונית לדקה או שתיים של מעברים ללא מילים בין הסיפורים ארבעה תלמידי שנה א' – נדב פורטיאנסקי, שיר שיטרית, כרמל ראובני ואיתי תורג'מן.

בסיכומו של דבר שמחתי להתוודע בהצגה הזאת גם לאימפרו כעוד אחד מבתי הספר למשחק שמעלים הצגות מפתיעות. ואני בהחלט ממליץ להגיע אליו, ולעלות בשביל המדרגות המוליך אל "בלובירד" הטובה הזאת.