קשה שלא להתרגש ולהתפעם מההצגה המדהימה שמחברת שחקנים צעירים עם חרשים וכבדי שמיעה באמצעות אמנות התיאטרון ועליה
מתכתב עם אגדות
אם הייתי מנהל תיאטרון הייתי ממהר וחוטף את הצגת "מרד הבובות" מהסטודיו של יורם לוינשטיין לפני שעמיתיי היו עושים זאת. ואם מנהל תיאטרון קורא את הדברים כדאי שימהר לעשות זאת ולשבץ את ההצגה הזאת כפי שהיא ברפרטואר שלו. אין לי ספק שכל קהל, בכל גיל, בארץ, במרכז ובפריפריה, וגם בחו"ל, יילכד בקיסמה המיוחד ובאיכות הגבוהה שלה.
המחזה הפיוטי מאת אורן יעקובי הצעיר, שרק לפני שלושה ימים צפיתי בהצגת המחזה שלו "יומנים" במסגרת "פותחים במה", מתכתב עם אגדות כמו "הקוסם מארץ עוץ" ועם עולם האשליות של "פריקס". הבמאית לילך סגל יוצרת עמו מרקם נדיר של תיאטרון, וכבר מראשיתה של ההצגה נוצרת תחושה ברורה שבאולם הקטן בלב שכונת התקווה מתרחש נס. נס התיאטרון.
בדף הכותרת של התוכנייה להצגה היא מוגדרת כ"הצגת הדגל של הסטודיו היוצרת קשר בין עולם החרשים וכבדי השמיעה לבין תלמידי שנה ג` של הסטודיו." ואכן, מדובר בקשר שברגעים מסוימים מעורר קנאה, ותמיד, לכל אורך ההצגה, הוא מלמד מה זה משחק.
ההצגה הזאת, כפי שסגל ביימה אותה, וללא שום שינוי, הייתה מופתית גם אם כל המשתתפים בה היו תלמידי המחזור הזה בסטודיו. אבל גם סגל, גם השחקנים שעל סף עבודתם המקצועית, וכל מי שהיה שותף ליצירת ההצגה, יודעים כי יש בה ערך מוסף בזכות שיתופם של חמשת החרשים וכבדי השמיעה.
האם כדאי להיות אנושי?
המחזה מספר אגדה על ארבע מריונטות שהתיאטרון שלהן נסגר וגורלן לשרפה, אך בעזרת נער שעבד כשוליה בתיאטרון, הן יוצאות למסע אל אותו כוח, כוהן היושב בראש צוק גבוה, שיוכל להפוך אותן מבובות לבני אדם. מריונטות של מלך, מלכה, נסיכה וליצן.
הקבוצה נתקלת בדרך אל הכוהן בדמויות כמו פיתום ובובתו הגחמנית-שתלטנית, במגדת עתידות המעלה רוחות באוב, במתבודד שטועה לחשוב כי מצא את האושר, וגם בזונה המציבה את אופציית המין המזדמן כתחליף לאהבה.
במהלך המסע נוצר קשר רומנטי בין הנסיכה לנער, למרבה קנאתה הבוערת כשאול של הנערה, אהובתו, הרודפת אחריו, עם קופת התיאטרון שגנבה כדי לבנות בית ולהקים משפחה.
בתחנות המסע מתוודעות הבובות לכמה מרכיבים אופייניים של היצור האנושי, ומה שנדמה להן כאידיאל הופך לסיוט של רצח, מוות, ואלימות. האם כדאי להן, או למי שהגיעו בסופו של דבר אל הכהן הגדול, להיות אנושיים? האם כדאי לנער ולנערה להתבגר? האם יש בכלל עולם "טוב יותר" או "אמיתי יותר?"
המחזה של יעקובי בנוי בדרך כלל על טקסטים כמעט מינימליסטיים. משפטים קצרים, לעתים רק מילים בודדות. כמעט ללא קישוטי סרק. עם זאת יש בו כמה גושי טקסט עמוסים, כמו אלה של המעלה באוב, או של הכוהן, שבהם גובר הפיוט על התכלית.
תזמורת של יוצרים
יעקובי אינו נותן תשובה רעיונית חד משמעית לשאלות שהוא מעלה, ובחלק האחרון יש רגעים קצרים של פיזור במקום שמחייב יתר מיקוד. אבל בעיקרו הוא מצליח ליצור את הבסיס הדרמטי המשרת היטב את החיבור בין השחקנים הצעירים לקבוצת החרשים וכבדי השמיעה.
המחזה וההצגה הם תוצאה של תהליך ארוך ומורכב שמילת המפתח שלו היא שותפות יצירתית ברמה הגבוהה ביותר, מהסוג שפוגשים בהצגות פסטיבליות ייחודיות. ובהצגה הזאת, תחת שרביט המנצחים של לילך סגל, מנגנת תזמורת של יוצרים שהעניקה את החיים למחזה בהצגה שכל כולה קונצרט של משחק, תנועה, איפור, מוזיקה, תפאורה, תאורה ותלבושות, והכל בקשת צבעים עשירה.
ההצגה בנויה בכפל דמויות של ארבע הבובות. אלה מופיעות בתלבושותיהן הססגוניות, שאותן ואת שאר התלבושות עיצבה בדמיון עשיר אינגה ברבה. את הבובות משחקים ארבעה חרשים וכבדי שמיעה ש"משמיעים" את הטקסט שלהם בשפת התנועות, כאשר ארבעה שחקנים מדברים, בתלבושות שחורות תואמות, משמיעים בקולם את הדברים.
דיאלוגים של דיבור ושפת תנועות
סגל ביימה את המערך הכפול הזה בראייה בימתית מרחבית מרתקת. השחקנים הדוברים ניצבים בדרך כלל על בימות קטנות בארבע פינות הבמה, משם הם משמיעים את דברי הדמויות "שלהם". בשלבים מסוימים יוצרת סיגל שתי זירות משחק נפרדות, מימין קבוצת החרשים, משמאל קבוצת השחקנים המקבילה.
ברגעים מסוימים נראה שסגל טורפת את הסדר המדויק שבנתה, והשחקנים בשחור מתערבבים בתוך השחקנים בלבוש הצבעוני, ואפילו נוצרים דיאלוגים בין השחקנים הדוברים לבין אלה שמתבטאים בשפת התנועות. המרתק בכל זה הוא שמתקבלת תמונה מורכבת, שאיננה מפרידה בין הדוברים לחרשים, וכל צופה יכול ליצור לעצמו את הצירוף ביניהם, או את ההפרדה.
מרתק במיוחד הוא הדיאלוג הפנימי המתקיים בתוך כל צמד. זה דיאלוג ששולט בו מרכיב התנועה, שאותה עיצבה סער מגל כמהלכים טבעיים, אך מדויקים מאוד. התיאום והזהות, כמו הניגוד וההשלמה בין שתי הקבוצות, ובעיקר של כל צמד, יוצר הגד בימתי נדיר, כאשר לילך סגל מפיקה מכל השמונה משחק משובח ביותר.
ביצוע כפול מותאם ומרתק
את דמות המלך מגלמים שובל בן זאב, כבד השמיעה, ושגיא מינץ. הם שונים זה מזה במבנה גוף, אבל שניהם מעצבים דמויות מלאות ועשירות מבע.
את המלכה מגלמות הדס פורטוגז ותלמידת הסטודיו טליה דור, שהניגוד ביניהן בולט מאוד. דור מבטאת נפלא בקולה, ברוך ובפשטות של דיבורה, את משחק המבע הנפלא בפניה של פורטוגז.
את הנסיכה מגלמות מיטל בצלאל והתלמידה יערה אשרם, שיש ביניהם דמיון רב, על סף זהות שהן מצליחות לעצב במשחק עתיר גוונים, שיש בו ביטויים של תום, אהבה, תשוקה והתבגרות כואבת.
הצמד הרביעי, של הליצן, זוכה לעיצוב כפול של התלמיד ליאור הוכמן, שמשמיע את הטקסט בהתאמה מלאה לגמישות תנועתו, ושל ניר מולכו, שאת ניסיונו במחול הוא משלים בכשרון הבעה עשיר של פניו.
בנקודה הזאת ראוי לציין את העובדה שכמעט כל השחקנים הדוברים גם מציגים את דבריהם בשפת התנועה של החרשים וכבדי השמיעה. זה לא רק עניין טכני, אלא מרכיב תנועה והבעה המעשיר את התמונה הנוצרת על הבמה, ואפילו משפר את דרך הגשת הטקסטים המדוברים.
כאשר דמויות דוברות אינן משלימות את קולן בשפת תנועה מוקרנים דבריהם על קיר התפאורה, כעוד סממן של השילוב הנוצר בתוך ההצגה בין ההגורמים השונים הפועלים בה.
גונבים את ההצגה
את עולם הבובות משלימים, וגם גונבים את ההצגה, שמואל הברמן כפיתום התלמידה עופרי פרישקולניק כבובתו. הצמד הזה מגיע להישג מדהים של משחק משותף ושל קשר בין שומע לחרש. הברמן מניף, מזיז, מושיב ומוליך את פרישקולניק, לפי פקודותיה בדרך כלל, שאותן היא מבטאת בווירטואוזיות של נערת גומי ובקול בובתי צורמני.
הברמן משלים את הגניבה הבימתית כאשר הוא נענה לפיתוייה של הזונה ושובר את הבעת פניו החתומה. ברגעים אלה הוא יוצר דמות אנושית חדשה, נסערת מאוד – בהקבלה מעניינת לדמות הנער ולפיתוי שלו - ומורד בבובה שלו.
בשלב הזה גם משמיעה שקולניק קול גברי מאוד, בסינכרון עם תנועות השפתיים האילמות של הברמן. הסינכרון הזה כל כך מדויק עד כי הייתי משוכנע שגם הברמן הוא אחד מקבוצת התלמידים. רגע של קסם.
רגשות, כישוף וטירוף
כנגד עולם הבובות המורכב, עיצבה לילך סגל עולם אנושי מאוד, החל בדמות הנער והנערה שאותם מגלמים בעוצמה רגשית עמית זמיר, שכולו תום וטוהר, ומאיה שוטנפלד (בוגרת הסטודיו) שכולה אהבה ותשוקה וסערה.
את דמות הזונה שהבובות נתקלים בה בדרכם אל הכוהן, מגלמת אילנה ללצ`וק שמביאה לדמות הזאת מטען גדול של נמרה טורפת, ואפילו של כאב המגיח מבעד לסערת התאווה שהיא שטופה בה.
את בעלת האוב, שמנבאת לבובות את העתיד להתרחש, מגלמת מאיה מעוז בפראות של צוענייה שמבעד לכישוף השופע ממנה מבליחה גם קרן של חרדת-מוות.
גם רועי מליח-רשף מצליח לגנוב את ההצגה בתפקיד האפיזודי של המתבודד שמאמין כי את אושרו ימצא הרחק מבני האדם, במערות אפלות. מליח-רשף מגיש עיצוב קומי וירטואוזי של פחד, רתיעה, עצבים רגישים וטירוף.
ואחרון בקבוצת התפקידים האנושיים הוא ליאור דובדבני בתפקיד הכוהן הגדול. זה אולי התפקיד היחיד שהוא ישיר, לא משוגע ולא תזזיתי, ודובדבני מבצע אותו בקול מדויק מאוד המלווה בשפת תנועה מלאת הבעה.
תמונה בימתית עשירה
את התמונה הבימתית שיצרה עם השחקנים משלימה לילך סגל בעזרת שימוש מושכל ומלא דמיון בתפאורה הנפלאה שעיצבה מאיה פלג במינימליזם עשיר, עם נגיעות צבע עדינות. משלימה אותן התאורה היפה והאפקטיבית שעיצב אורי מורג, ולקשת הצבעים הזאת מצטרפפת גם אמנות האיפור של מיכל דינר, שידעה לצייר נפלא את פני הבובות.
אחרון ברשימת שותפיה של סגל (ומבלי לזלזל בכל הצוות שסייע בהפקה ובתפעול) הוא המלחין יובל מסנר שכתב מוזיקה עשירה, המשתלבת במתרחש כדמות נעלמת, במצלולים שונים ומרתקים.
אני מקווה כי להצגה הזאת יהיו חיים ארוכים, וכי מוסדות כמו סל תרבות ארצי ואמנות לעם יביאו אותה אל קהלים נרחבים, צעירים ורחוקים מהעיר הגדולה. ליתר ביטחון כדאי מאוד למהר ולהבטיח מקום בהצגות שיהיו בימים הבאים.
מועדי הצגות
21/09/2005
:תאריך יצירה
|