כמו קינה עצובה
 
כחודש ימים אחרי הבכורה בתאטרון באר שבע של "בין חברים" על פי ספר הסיפורים של עמוס עוז על חיי קיבוץ בשנות החמישים, שהופיע ב-2012, מגיש החאן הירושלמי מפגש בימתי מסוגנן עם "תמונות מחיי הכפר", רומן עם סיפורים על כפר מתמוסס בימינו, שהופיע שלוש שנים לפני כן.
 
שני הספרים שיצאו בהוצאת כתר הם יצירות הספרות האחרונות עד כה של עוז, והמשותף להן הוא בהיותן אלבומי תמונות של חיים שהיו ואינם, או שהולכים ודוהים.

שלא במפתיע' גם שני העיבודים עושים שימוש נרחב בזמר העברי כחיבור מסולסל בין דפי האלבומים, אם כי בעיבוד של יורם פאלק, שהוא גם במאי ההצגה בחאן הירושלמי, השירים והשירה בציבור נובעים מהסיפור החותם של הספר.
 
החיבור רומן-סיפורים הוא המייחד את הספר של עוז. שבעה סיפורים נפרדים, לכאורה,שדמויות כל סיפור שבות וחולפות בסיפורים האחרים, ובכל יוצרים שרשרת נמשכת שקושרת אותם זה לזה, שרשרת שהיא אולי העלילה המהותית של הרומן. ועם זאת יש עלילה חיצונית לדמויות – זו המתארת את גסיסת הכפר, את קולות הדחפורים ההורסים כדי לבנות תחתיו את הנדל"ן בן זמננו שאין עמו אידאולוגיה כמו זו שבנתה את בתי הכפר הקטנים.
 
אפשר בהחלט להתרפק על גלריית הדמויות המאכלסת את "תמונות מחיי כפר" כשם שאפשר – ואולי פחות מכפי שהיה ראוי ורצוי – להבין את המתרחש בהן כקינה עצובה עלינו, שפעם אמרו כי אנחנו בסך הכל כפר קטן ואנשים בו מעט, והפכנו להיות כרך סואן ומגדלים וקידמה בה הרבה, ובפרפראזה על צ'כוב "את האדם גימדה עד עפר".
 
והאדם בסיפוריו של עוז עונה כהד אחרי שירו של שאול טשרניחובסקי: "האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה/ האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו. […]  ויגלה פשר/ כל אות ואות וסמל סמל כל הבאות,/ שחקקו עליה בראשית בריתה, -- ".

"תמונות מחיי הכפר" צילום: יעל אילן
 
צבעוניות שנותרה שחוקה
 
כאמור אין זו פעם ראשונה שיצירתו של עמוס עוז מועתקת ממתחם הסיפורת אל זירת דרמה, החל מ"מיכאל שלי" הקולנועי, בואכה "מקום אחר", “קופסא שחורה", "אותו הים" ועד "בין חברים" שכבר הוזכר. עוז, כעדותו אינו מתערב בעבודת המעבדים ובדרך כלל נוטה שלא להערים עליהם קשיים.
 
בתאטרון, אומר עוז כפי שהדברים מצוטטים בתכניית ההצגה, על השחקן "להביא משהו משלו, מעצמו, יותר מאשר קורא רגיל, משום שהשחקן אינו צריך רק לחוות את דמות, אלא לגרום לאחרים, לקהל, לחוות ולחיות את הדמות"/ וכאן נכנסת הציפייה שהתאטרון, העיבוד לבמה, אכן יעשה זאת.
 
ובהצגה הזאת יש שחקנים מצוינים:  הגברים שבחבורה הם  יואב היימן כמתווך המנסה לשכנע למכור, ונקלע למרתף מאיים, או ככלב (במסכה של מריה גורביץ', ובהדרכת עופר עמרם), או כצעיר הערבי עאדל; יהויכין פרידלנדר כח"כ לשעבר ואיש התנועה פסח קדם; ניר רון כנהג של הכפר, כבני אבני שעל סף הדימנציה, וכסופר המרותק ליצירתו כאל כסא הגלגלים שלו; ויונתן מילר כנער המאוהב בספרים ובספרנית.
 
את גלריית הנשים מגלמות להפליא אודליה מורה-מטלון, כמארגנת ערבי הזמרה שעמם היא מאגדת את הנפשות השסועות ומציינת לעצמה את זכר בנה; עירית פשטן כרופאה שמגדלת את אחיינה וממתינה לשובו, לשווא; כרמית מסילתי-קפלן כבת המטפלת באביה בסבלנות-על-הקצה; ותמר אלקן, כירדנה המוליכה את הסיפור כולו אל המרתפים ומבוכים הרוחשים את אימי העבר והעתיד גם יחד.
 
אבל, ולמרות שהשפה של עוז, ככל שהעיבוד מותיר אותה בניחוחותיה, יושבת יפה בפיהם, והם שרים היטב בהדרכתה של דוקי עצמון, את המהלך המוזיקלי שערך אבי בנימין והוסיף לו צלילים נוגים, השחקנים והבמאי לא הצליחו להחיות בי את העניין בתמונות של הכפר ואנשיו.
 
משהו, שאינני יודע לשים עליו את אצבעי, נותר קר במכלול, ובמעבר בין דפי האלבום שהם מביאים לבמה, כשהם מספרים לנו את סיפור העבר, את אכזבות ההווה ואת ייאוש העתיד. כאילו ההצגה שלהם היא תצוגה מוזיאלית של עבודת ריטוש של תמונות שדהו, שאולי הסירה מהן את האבק אבל לא הקימה אותן לתחייה, וצבעוניותן נותרה שחוקה. 

"תמונות מחיי הכפר" צילום: יעל אילן
 
ואולי זו באמת אשמתי שציפיתי מההצגה למשהו שהוא יותר מנשיקת געגוע, משהו שיקיים את מה שעמוס עוז מתאר כ"רומן על קהילה ולא סיפורים בודדים על משפחות בודדות". משהו מהאי-שקט של המצב הישראלי שהוא הקרום הדק, כהגדרתו,שכולנו הולכים עליו.
 
ועם זאת, היה בהצגה הזאת משהו שהזכיר לי – כפי שעוז מצפה מקוראיו – משהו אישי ופרטי שכתבתי, שכותרתו "ובאלבום", והשורה האחרונה בו "ובכל זאת ירדה גם דמעה".