יבגני אריה שב ומתמודד עם הספרות ומעניק לה מבע בימתי עשיר שמתרגם את הכתוב מעבר לדימוייו ומשתלט עליהם.
בלתי תלוי במקור
התמונה הבימתית מלאת הדמיון של יבגני אריה, מייסד תיאטרון גשר, מנהלו, והבמאי העיקרי הפועל בו, היא המפתח להבין את תפיסתו האמנותית, ואת דרכו הדרמטורגית. הוא קורא טקסט ספרותי וכנד עיניו עולות תמונות, כשם שהן עולות נגד עיניו של קורא. בהבדל אחד קטן, אבל מהותי מאוד: אריה יודע לפענח את הדמיון שלו ולממש אותו על הבמה.
הוא מרכז סביבו קבוצה של יוצרים שמשתתפת בתהליך ובונה אתו מבנים חזותיים מרתקים, מרגשים שמהר מאוד זוכים להתקיים קיום עצמאי, בלתי תלוי במקור שנתן את ההשראה ליצירתם.
כך אולי צריך לראות את ההצגה החדשה שלו "מומיק", המתבססת על החלק הראשון של הרומן "עיין ערך אהבה" מאת דוד גרוסמן. הפרק הזה, "מומיק" שב והופיע בדפוס בימים אלה כיצירה מעודכנת ועצמאית מההמשך הגדול של הרומן המקורי. אולי משום שגרוסמן הבין בחושיו כי מה שלא תהיה התוצאה ב"גשר" זה לא יהיה מה שהוא כתב.
שני מומיק
וכך זה צריך להיות. את ההצגה אין לשפוט בכלים של שיפוט ספרותי. העיבוד של יבגני אריה וילנה לסקין אמנם משתמש במקור הגרוסמני, בשפה המיוחדת של מומיק, אך הוא הולך כמה צעדים קדימה או אחורה ולצדדים, מתוך התייחסות ליכולות הביטוי הבימתי.
אחת הדוגמאות הבולטות למהלך הזה הוא בהחלטה לפצל את דמותו של מומיק לשניים, אחד שאותו מגלם שחקן מבוגר הפועל כמספר ואחד שאותו מגלם ילד, הפועל בעיקר כדמות בסיפור. בספר זאת דמות אחת. המספר שב וחווה את ילדותו בקולו ודרך עיניו של ילד, כפי שגרוסמן עצמו הבהיר. ילד שמגלה את השואה ואת המשמעות של אובדן.
יש בעיבוד סימנים לכך שאריה ניסה לשמר את אחדות הדמות, כי מומיק של השחקן המבוגר ממשיך לדבר בקולו של הילד, בשפה שלו, ואיננו מוסיף פרספקטיבה בוגרת, ומפעם לפעם השחקן המבוגר נצמד לשחקן הילד כאילו להזכירנו שזה מומיק אחד ולא שניים.
אלא שמה שנכון בכתיבה לא בהכרח עובד במשחק, ומכיוון שבכמה מקרים הילד הוא גם המספר, נשאלת השאלה אם אמנם ההצגה מרוויחה משהו מהפיצול, או אם המעבדים לא ויתרו על משהו בדרך שבה קבעו את הפיצול הזה. בשני המקרים התשובה שלי היא שלילית.
בהקשר זה מעוררת תמיהה החחלטה שאמנון וולף, השחקן המבוגר המגלם את מומיק, יגלם גם את תפקידו של הקצין הנאצי המציל את הסבא, ואחר כך שב וחוזר לתפקידו כמומיק. לא מצאתי בהצגה סיבה או נימוק אמנותי משכנע להחלטה הזאת.
בכל מקרה, התוצאה הבימתית של הפיצול היא שאנחנו מקבלים סרבול מסוים של נקודת המבט שממנה אנחנו אמורים לראות את המתרחש, ולהבין מה דוחף את מומיק במפגש שלו עם הסבא שמגיע יש מאין, מ"שם" אותו מקום שלא מדברים עליו, שהשאיר מספרים מוצפנים על זרועות ההורים והשכנים באותה שכונה ירושלמית שהילד גדל בה ובונה לעצמו עולם פרטי וחשאי, בין השאר עם חתולים ועורב במרתף.
תפאורה מיוחדת
מומיק הוא המייצג של הדור הראשון לגאולה אחרי השואה, ושל הדור שגדל בתוך הסיוט החי של ההורים שאיבדו את כל היקר להם, ושרדו רדופי סיוטים ורגשות אשם וחרדות קיומיות. נקודת המבט של הילד מחברת בין הוויית המדינה הצעירה לבין חווית ההשתקה המסתגרת של ההורים. ההתבוננות הילדותית רצינית מאוד גם כאשר הוא מביא את הדברים המשונים או המוזרים שלהם כנתינתם. זה היה אולי הקסם העיקרי בכתיבתו של גרוסמן.
בהצגה הדברים מקבלים תפנית קומית, פה ושם גרוטסקית במופגן, ואפילו מלעיגה או מגחכת בלי כוונה להיות כזאת. לא מעט בעזרת התפאורה המיוחדת שאריה עיצב להצגה יחד עם מיכאל קרימנקו, בצירוף עם התאורה העשירה בצבעוניות שעיצב אבי יונה בואנו (במבי).
התפאורה, שהמצאות רבות בה ראויות לתשואות משרתת היטב את רעיונותיו הבימתיים, אך בה בעת היא וגם התלבושות שעיצבה רקפת לוי, מעוותת בכמה מקרים את האיזון בין המציאות של שנות החמישים המאוחרות לבין ה"שם" הבלתי נודע. למעשה יש רק אגף אחד בתפאורה, ארון המוליך למרתף, שמתחבר למהות סיפורו של מומיק, ותמונה אחת – חלום הבלהות – שבה הפתרון הבימתי מעשיר אותה.
שלוש דרגות של משחק
כמו התפאורה כך גם המשחק, הנע בין הטוהר של מומיק הילד, בגילומו המשכנע של גיא קרסנר, ואפילו של הסבא במשחקו הכובש של יבגני טרלצקי, לבין הגרוטסקי המוקצן של אלכסנדר סנדרוביץ בתפקיד הנהג שמביא את הסבא לביתו של מומיק, ואחר כך בתפקיד הופפקלר הנאצי. במידה מסוימת הגרוטסקה גם אפיינה את משחקו של בוריס אחנוב בתפקיד המדען מונין שמאמין כי היה יכול להציל את הספוטניק שנשרף בחלל.
בתווך יש משחק מצוין, ולא במפתיע, של רות חילובסקי בתפקיד אמו של מומיק, ושל ליאוניד קניבסקי בתפקיד אביו. שניהם מעצבים בפשטות נקייה ונוגעת ללב את הכאב הנורא המחלחל בנשמתם ובגופם של אלה ששרדו ואיבדו. במידה רבה הקו הזה מאפיין גם את משחקה של נטליה ויטוביץ`-מנור בתפקיד השכנה בלה מרכוס המתפקדת כאם שנייה למומיק, מציאותית יותר ומתוקשרת יותר מאמו.
יבגני טרלצוף וויקטור סוקולוב משלימים את קו הגרוטסקה בקבוצת המבוגרים שבאו "משם".
ואחרון ברשימה אמנון וולף, שמגלם מצוין את תפקידו השני, זה של הקצין הנאצי נייגל שהציל למעשה את הסבא. לעומת זאת בתפקיד מומיק הוא נדחק לפינה הקשה של העיבוד המאלץ אותו להתיילד בדרך דיבורו, לכאורה בהתאמה לשפתו הילדותית של מומיק. וולף עושה את הנדרש ממנו, אך ברגעים מסוימים הוא מצביע על הרווח שהיה צפוי אם היה מעצב את הדמות כבוגר.
ככלות הכל את הסיפור של מומיק כתב גרוסמן כסופר בוגר שרוצה לספר משהו.
מועדי הצגות
22/09/2005
:תאריך יצירה
|