הדמויות במחזה החדש של הלל מיטלפונקט , ובבימויו בקאמרי, מגלמות, כל אחת בדרכה, את מושג הבדידות
הריאליטי של המצב הישראלי
כל מחזה חדש של הלל מיטלפונקט שב ומחזק את ההכרה כי הוא יותר מ"המחזאי הפורה והמצליח ביותר של התאטרון הישראלי". תחת צלם המרהיב של המחזאים "הקדושים", נסים אלוני וחנוך לוין, אין התייחסות אל מיטלפונקט כבעל איכויות דרמטיות ייחודיות. אבל אם נבחן את המכלול, ופה ושם גם כמה משיאי כתיבתו, נגלה מחזאי שיש לו רגישות למצב הישראלי "בגדול" ולמצב של הישראלים "בקטנה". זו בעיני מעלתו כשהוא במיטבו.
"חברים של חברים", המחזה החדש שלו, העולה בתאטרון הקאמרי נוגע בשני המצבים האלה באמצעות עלילה פשוטה לכאורה המתארת שני זוגות בעלי ותק של כמעט שלושים שנות חברות, שנקלעים למשבר בעזרת זוג שלישי, המוגדרים כחברים של אחד הזוגות – לא באמת, כמסתבר.
הדמות המרכזית שסביבה נע המחזה הוא דורי, סופר צללים של שורדי שואה, שחלם אי פעם להיות ארנסט המינגוויי ישראלי, ואף פרסם רומן אחד פושר. מיטלפונקט יוצר עם הדמות הזאת את המבנה הסיפורי – דורי הוא המספר הפותח את תיבת הדרמה ולמעשה סוגר אותה, והוא גם הסמל של החלום הרטוב להיות "אמריקאי".
עוטפים אותו אשתו קרן, רופאה שמחפשת ייעוד ומוצאת אותו באפריקה, וזוג החברים שלא כל הצליחו כהורים, טולי הנוטה במיוחד לעבר האלכוהול ובוסי, מפיק ריאליטי ותכניות אחרות בטלוויזיה, שנפשו חושקת במעמד נכבד יותר כמפיק של סדרה דרמטית. כחבר טוב הוא מעלה את הרעיון שדורי יעבד את הרומן שלו לתסריט.
עד כאן התמונה שמיטלפונקט מצייר רומזת יותר משהיא מפענחת, כראוי לאקספוזיציה דרמטית. האקשן מתחיל כאשר בוסי וטולי יוצאים לבדם לקולומביה ומגיעה הבשורה כי נחטפו שם. דורי יוצא לדירתם כדי ליצור קשר עם הבת המתנכרת שלהם באוסטרליה, ולהפתעתו מוצא שם את "החברים הטובים" – הכי טובים, לטענתם – זימר, שהיה איש ביטחון ועוד מלאכות מכובדות, ונפל ברשת האהבה עם ליזי, שהייתה רקדנית במועדון חשפנות, והובטחה לה כוכבות בסדרה של בוסי.
המפגש הזה מעלה את רמת האדרנלין הדרמטי של המחזה למעין התנגשות של דמויות שלפי הגדרתו של המחזאי הם "ישראלים שנואשו מעצמם, מ'המצב הישראלי', ומחפשים משמעות חדשה ותכנים חדשים במעבדת הנפש האינטימית: אהבה, הגשמה, נאמנות וחברים, חברים, חברים..."
חברים של חברים (מקור: אתר הקאמרי)
סיבה לחיות ולמות
מבלי לפרט את התגלגלות הדברים אפשר בהחלט לראות במחזה את התמונה הזאת. אך מבחינתי, ולהפתעתי, מתוך ה"ריאליטי" שהוא מתאר, וזה שגיבוריו שואפים אליו, לכאורה לפחות, נשמט מרשימתו המושג בדידות, המתאר, לפחות כפי שאני רואה ומבין זאת, את האמת האישית של כל אחת מהדמויות.
את הבדידות הזאת מייצג זימר, כאנטי-גיבור, שהוא מעין רסקולניקוב כושל אף יותר, המחפש סיבה לחיות ולמות בשבילה. הוא מוצא אותה בליזי, אך זו דווקא מעצימה את הבדידות שלו, וזו, בדרכה, מאירה את הבדידות של דורי וקרן, של בוסי וטולי. השכבה הזאת במחזה הקליל לכאורה של מיטלפונקט מעניקה לו משקל סגולי גדול יותר מהנראה לעין, וממד דרמטי הבוקע מבעד למרקם הקומי המוגזם בכוונה תחילה.
ככללו "חברים של חברים" הוא המחזה הבנוי היטב, למעט תמונה אחת בבית החולים שהיא היחידה שבה דורי, המספר, אינו נוכח, ואשר את חלקה השני – מונולוג רב שכבות של קרן היה ניתן להעביר לתמונה הבאה, ונוכחותו במהלכה הייתה מעניקה לו משמעות ותוקף יותר מהאפקט הקומי הקיים עתה.
הצגה בנויה היטב
מיטלפונקט גם ביים את ההצגה במיומנות התואמת את זו של כתיבתו, עם תפאורה "בנויה היטב" בהתאמה שעיצב יפה במבי פרידמן, וכמוה התאורה של קרן גרנק והתלבושות של אורנה סמורגונסקי, ואפילו פסקול המוזיקה שערך יואב קוטנר משירים של ניק קייב, הקיור, לאונרד כהן, ועוד רבים וטובים ולוהטים אי-פעם, כולל עוזי והסגנונות. ברוח זו גם עמד לרשותו צוות של טובי השחקנים בקאמרי.
גיל פרנק הוא דורי טבעי מאוד, מיוסר במחדלו היצירתי, מאושר בשגרתו המשפחתית, ואיכשהו בדרכו מפוכח מאשליות. המשחק השקט שלו רומז לסערה, אך זו איננה צונאמי שישטוף את העלילה שהוא מספר, ממש כמו שהספרות של דורי לא תוכר לעולם כשל המינגוויי ישראלי .
חברים של חברים (מקור: אתר הקאמרי)
שרה פון שוורצה בתפקיד קרן מגלמת את הדמות כמי שנראית נפש תאומה של בעלה. אך שלא כמוהו קרן של פון שוורצה נראית מהרגע הראשון כמי שאוצרת בתוכה חבית של אבק שריפה המחכה רק לגפרור שיצית את הפתיל המוליך אליו. זהו המונולוג הגדול של קרן שפון שוורצה מפוצצת אותו בווירטואוזיות סוחטת תשואות.
לימור גולדשטיין כטולי ומוטי כץ כבוסי הם האדרנלין הקומי של ההצגה. שניהם סוסי קרבות שאינם מחמיצים שום פסיק, נקודתיים, סימן קריאה או סימן שאלה בטקסטים שמיטלפונקט סיפק להם, ויורים אותם כחיצים וחניתות, לעבר ה"חברים" שהם, איך לא, עם ישראל היושב באולם ועונה להם אמן.
דודו ניב, כמו תפקיד זימר שהוא מגלם, "גונב את ההצגה". ניב יוצר תפקיד הבנוי מעיצוב נוגע ללב, ולעתים אף נלעג, מהפחד להישאר לבד, מהכאב של האכזבה מחייו עד כה, ומהתקווה שמביאים לו אהבתו לליזי, כמו החברות הטובה עם בוסי וטולי. הוא מרתק כישראלי שהריאליטי הפרטי שלו, או הטרגדיה, הם השקרים והאשליות של החברה שבתוכה הוא חי.
הצעירה בחבורה היא ירדן ברכה בתפקיד ליזי, שאותו היא משחקת כאילו הוא בסך הכל מין פלקט או קישוט נאה. אבל היא מצליחה להדגיש את קווי דמותה של מי שהייתה חשפנית ומחפשת ייעוד איכותי יותר, ממש כמו רבים מבני דורה.
כפי שניתן להבין מכל האמור לעיל, ההנאה שנהניתי בהצגה הזאת, הצחוק שצחקתי, התחלפו אחרי שהסתיימה במחשבות על מהותה. ואם לסמוך על מיטלפונקט והמחזה שלו הבדידות היא בסופו של דבר החברה הטובה ביותר של כל אדם והחברים שלו.
וטוב שהתאטרון מזכיר לנו את זה בהצגה טובה ומעניינת ששמה "חברים של חברים".