מתכתיות צורמת
 
אפשר לחסוך את התיאור של האופרה הנפלאה "לה טרוויאטה" שחתום עליה ג'וזפא ורדי ונפלאות-המוזיקה שכתב לשלושה סולנים, לתזמורת, למקהלה ואפילו לקטעי המחול הקצרים המקשטים את המערכה השלישית.
 
זו אחת האופרות הפופולריות ביותר, ויודעים שהגיבורה נועדה למות, אבל חוזרים אליה שוב ושוב כי פיסת מגע של ורדי עם הטקסט המצוין שהגיש לו כותב הליברית פרנצ'סקו מריה פיאווה על פי "הגברת עם הקמליות" מאת אלכסנדר דומא הבן הניבה מלודיות, הרמוניות ורחשים של רגש בשיאיו.
 
ביצועים קונצרטנטיים של האופרה הזאת בפילהרמונית הישראלית (ופעמיים בצמידות להפקה של האופרה הישראלית) הוכיחו זאת. יתר על כן, הם הותירו את רושמם למרחוק, כאומרים שחבל על המאמץ להאפיל על המוזיקה בהפקות יוקרתיות (כמו זו של פרנקו זפירלי שהייתה לפני תשע שנים בבית האופרה) ואפשר להסתפק בהפקה צנועה יותר אך יפה יותר (כמו זו שהועלתה לפני שנתיים).
 
אבל מה שלא היה ההיגיון שעמד מאחורי ההחלטה להציג את האופרה הזאת למרגלות מצדה, שני כללים היו חייבים להנחות אותה: אסור לשעבד את המוזיקה ואת הזמרים להוכחת יעילותם של אמצעים טכניים משוכללים; אסור למלא את הבמה בפעלתנות וברהבתנות שמגזימה פי כמה וכמה כל מה שמלכתחילה הוא גדול במתווה המקורי שלה.
 
אבל הלכה לחוד ומעשה לחוד. הסאונד שעיצב יובל זילברשטיין עשה עוול גדול לזמרים הסולנים, ובעיקר לזמרת אלנה מושוק המצוינת, בעיקר בחלק השני, וג'ורג'ו ברוני המצוין בתפקיד אלפרדו.
 
לשניהם יש קולות גדולים ויפים, הרי שמענו את מושוק בתפקיד זה באותה הפקה של זפירלי, והרי התענגנו על ברוני רק לפני חודשיים כרודולפו ב"לה בוהם". אבל מערכת הסאונד התיכה את קולותיהם ורידדה אותם למתכתיות צורמת בדרך כלל, ואפילו בקטעים הליריים המרגשים ביותר.
 
באלה גם התזמורת הסימפונית ראשון לציון נשמעה סוף סוף, באיזון טוב אתם, ובאיכויותיה הטובות, וניצוחו של דניאל אורן הניב את הפירות המעולים ביותר. מערכת הסאונד תאמה בקושי רב רק את הבריטון יונוץ פאסקו, בתפקיד האב שלמרות אכזריותו הקהל אוהב אותו בזכות המוזיקה שוורדי העניק לו.

 
"לה טרוויאטה" במצדה, צילום: יוסי צבקר 
 
שואו גדול היה שם
 
אבל בואו נודה על האמת: מי שיורדים למצדה עושים זאת בעיקר בשביל השואו המבטיח חוויה אור-קולית, ולאו דווקא מוזיקלית. וממילא כולם יודעים שאין ברירה, צריך למות באופרה. בדרך כלל הגיבורים, ולפעמים גם המוזיקה.
 
ואמנם שואו גדול היה שם, ובקול ענות צרימה. כל כך, עד שרק בזכות מסכי הטלוויזיה הענקיים שעליהם הוקרנה ההפקה (ושודרה לשדרות, ערד וגן השלושה) היה ניתן לראות את הזמרים בתוך הערב רב של האפקטים סביבם ואפילו לזהות את יכולת המשחק שלהם.
 
אפשר לומר שאת מופרכות ההתמדה הראוותנית הבליטה היכולת לצאת מתוכה אל האינטימי וזו כף הזכות היחידה שאני מוצא לזכותם של הבמאי מיכאל זנאנייצקי, מעצב התפאורה לואיג'י סקוליו, מעצבת התלבושות ג'ואנה מדינסקה, ואפילו לזכותו של בוגומיל פאלביץ', שעיצב תאורה מרשימה, וגם הקרנות רקע מגוחכות, שבלעו את המתרחש לפניהם.

"לה טרוויאטה" במצדה, צילום: יוסי צבקר
 
אז מה קיבלו שוחרי השואו? שני מטחים של זיקוקי די נור; שני מטחים של לשונות אש; שלושה סוסים, אחד מהם עם עגלה, שני שהביא שליח בהול שאינו יודע לרכוב ועל כן צריך גם מישהו שיוליך את הסוס; תאורה מרשימה על קיר המצדה; ואתרים פריזאיים מוכרים כמו שער הניצחון ומגדל אייפל, שנראה כאילו הבמאי הזה את שקיעתם בבולעני ערבות ים המלח.
 
והייתה להקת מחול בכוריאוגרפיה הכי פשטנית, וקבוצת שחקנים, מקצתם בחצאיות מרושתות שנראו כמלכודות, שאיכשהו הצליחו לעבור מצד אחד של הבמה הענקית רחבת הידיים, ומקהלת האופרה שגדשה את הבמה המיוחדת שהוקמה מימין, או את הבמה המרכזית העגולה עם השנדליר מ"יבגני אונייגין", ששתלו בו פסל של קופידון.

"לה טרוויאטה" במצדה , צילום: יוסי צבקר
 
האם פריז כמו מצדה?
 
כל הרעש וההמולה היו מוצדקים אולי במערכה השלישית, כשהבמאי החליט להדגים הדוניזם רבתי בגויים של עיר האורות ערב שקיעתה, בהתאמה לאמונתו המוזרה שגם נצורי מצדה "לא ישבו וחיכו למוות אלא חיו את הרגעים האחרונים של חייהם עד תום. בדיוק כמו ויולטה...” ואז גם האירו כתובות את אתרי התיירות, ולצד השעון מהנוטרדאם הופיעה הכתובת TEMP  ללמדנו שלכל זמן ועת לכל חפץ.
 
במידה מסוימת המערכה הרביעית יכולה להיחשב כמוצלחת מכל, ודווקא משום שהחרישי והכואב בה, כפי שהמוזיקה ביטאה ברגישות מיוחדת, הניב רעיון מעניין של הבמאי, ועל רקע הקרנת צילומי רנטגן של הראות ועל קיר הבמה ושל הצלעות הסוגרות עליהם, על צוק המצדה, פוזרו מסביב מיטות זהות לזו של ויולטה הגוססת, ובהן כפילות שלה.

"לה טרוויאטה" במצדה , צילום: יוסי צבקר

מהתחלה עד הסוף, בקושי היה אפשר לקרוא את כתוביות התרגום המצוין של ישראל אובל ש"נדפסו” במסכים המיוחדים משני צדי הבמה לטובת האלפים שישבו על היציעים הרחוקים, וגם בטלוויזיה באותיות קטנות מדי.
 
לסיכום - אני מקווה שאחרי התהייה האופראית הזאת אם פריז שוקעת, המפגש האופראי הבא לא ייקח אותנו לסיור של נפילת רומא של "טוסקה", או של חורבן האקרופוליס עם "מדיאה", או של דעיכת וינה של "העטלף".