במילים האלו יש אמת
 
שעות אחרי השקיעה לתוך עצמי שליוותה את היציאה מ"נופל מחוץ לזמן", ההצגה החדשה של תאטרון גשר, על פי ספרו של דויד גרוסמן, עדיין הדהד בי המשפט החותם כמעט את הספר ואת ההצגה גם יחד: "והוא עצמו הוא מת, אני מבין, כמעט, את פירושם של הצלילים: הילד מת, אני מכיר בכך שבמילים האלו יש אמת. הוא מת".
 
כשיצאנו החוצה ראינו אלה את אלה, השתקפנו במבע הפנים של בני שיחנו, שמענו את הרהורינו מהדהדים, אלה באוזניהם של אלה, ושבנו וליווינו, כל אחד בשתיקה או במילים, את המתים שלנו, כל אחד ומתיו, אל התודעה הזאת המקופלת במשפט הקשה הזה. משפט שמסכם את תכלית המסע של אנשי הספר וההצגה, של הקולות המרכיבים אותה, אל מה שבפתיחה מוגדר במילה הלא מוגדרת "שָם".
 
דויד גרוסמן כתב יצירה אישית מאוד, הנעה בין פרוזה שבורה לשורות שירה, לבין זו הכתובה כרגיל, כמין סימון של המאבק המתחולל בין נפשו לתודעתו. יצירה שמתמודדת עם המצב הביוגרפי האישי שלו, נפילתו של בנו אורי במלחמת לבנון השנייה. יצירה המתארת מאבק של סופר, איש של מילים,  למצוא את המילים הנכונות ואת המשפטים, שמתארים, מסבירים, חודרים לנפש ולמחשבה של השכול.
 
הספר, וכך גם המחזה שיחזקאל לזרוב ערך במסירות וביים ברגישות, יוצא לדרך כאשר איש שותק במטבח הבית קם ואומר לאשתו, אף היא שותקת כמוהו כבר חמש שנים, כי הוא הולך לשם. הוא אינו יודע איפה זה. אבל הוא, היא ואנחנו יודעים שהוא הולך אל בנו המת. האישה מנסה לעצור בעדו. שהרי הבן כאן, אתם, כל הזמן.
 
אבל האיש השותק הוא מעתה ה"איש ההולך", כפי שגרוסמן מגדיר אותו, ובדרכו הוא פוגש דומים לו: מתקנת רשתות אילמת, מורה קשיש למתמטיקה, מיילדת ובעלה הסנדלר; דוכס המואס במשרתו; לבלר בשירות הדוכס שתפקידו לסייר בעיר ולרשום את קורותיה, אך מסתפק בהצצה אל בתים של שכול, וחי בנפרד מאשתו אחרי שבתם טבעה, ואיש זועם המכונה "קנטאור", המרותק אל שולחנו ומתאמץ ליצור את בנו מחדש בעזרת סיפור.


"נופל מחוץ לזמן" (צילום: ורדי כהנא)
 
להפריד את הזיכרון מהכאב
 
גרוסמן, שבמידה מסוימת כל אחת מהדמויות מייצגת אותו, אך בעיקר זו של הקנטאור, בחר להרחיק את ההתרחשות מהשכול הלאומי הישראלי אל כל-מקום שאין לו איתור גיאוגרפי או תרבותי. הזיקה לכאן הישראלי נרמזת תחילה בדברים שאומרת האישה: “באו בלילה, דפקו על דלתנו,/ אמרו: בשעה זאת וזאת,/ במקום זה וזה, בנכם,/ כך וכך". 

בהמשך, אחרי שהאיש ההולך מגלה כי אסף אליו שיירת שכול, הוא מסביר לבנו בשיח הפנימי שהוא מנהל עמו כי הוא מחוץ לזמן: "סיפר/ לי פעם איש מארץ/ רחוקה, שבשפתו/ אומרים על מי שמת/ במלחמה, "נפל'.“ כך, ולמרות הפרטי ואישי שלו, גרוסמן העביר אל הנפשי האוניברסלי את ההתבוננות בשכול ואת המענה עליו.
 
וכך, לקראת סיום המסע הוא יודע אל מה עליו להגיע, ועם מה עליו לחזור אל ביתו ואל אשתו, ומה היא הבשורה שיביא לה משם: "אמרתי לו, האם / אוכל לבקש בקשה אחת? / אני רוצה ללמוד להפריד / את הזיכרון / מהכאב. או לפחות את חלקו, / את מה שניתן, שלא כל העבר / יהיה ספוג כל כך בכאב. / כך גם אוכל לזכור אותך יותר".

וכך, ולהבדיל, גם ההצגה מיוחדת של יחזקאל לזרוב הבנויה כהצצה אל מהלך של יצירה, שבה הטכניקה הבימתית היא עבורו כמו המילים אצל גרוסמן – האמצעי לתאר את המעבר  מזירות הכאב אל מרחבי הזיכרון.


"נופל מחוץ לזמן" (צילום: ורדי כהנא)
 
תאטרון רפרטוארי נועז כפרינג'
 
לזרוב עושה זאת באמצעות הכנסת הקהל אל הבמה דרך הדלת הגדולה שדרכה מכניסים תפאורות, ושם על במה מוגבהת מתקיים טקס הפרידה של האיש מאשתו, שהקהל מאזין להם באוזניות שמחולקות בכניסה. משם יעבור הקהל אל חלקו הקדמי של האולם כשמאחוריו מתנהל מסעו של האיש וגילוי השכול של נפשות תועות, הנשקפים בקיר המראה האחורי על הבמה, בעוד בקדמתה מתנהל המאבק הפנימי הסוער של הקטאור.
 
בחלק השלישי הקהל עולה אל היציע, ושם בין השורה הראשונה למעקה מגיע מסעו של האיש ההולך אל שיאו, אל ההכרה המכאיבה שהבן מת. מת, ועוד מת, ועוד מת. וקולו דועך, והוא ממהר לרדת משם בחזרה אל הבמה, ושם כמו פתיחה ניצבת האישה, מיואשת, והוא מביא לה את הבשורה שכמוהו ביקשה להימלט ממנה, אך יש בה גם את המפתח לחיים של זיכרון במקום אלה של הכאב.
 
זהו מבצע ייחודי בתאטרון רפרטוארי, תופעת פרינג' המדגישה את ההעזה, את הסכנה בהבאת האחר. מבצע שנועד "לחוש פיזית את אותו געגוע לאדם שנגדע ממך", כפי שלזרוב אומר זאת בתכנייה הצנועה, האחרת מכל מה שהורגלנו ב"גשר".  "לזוז לרגעים מהמקום הנוח של חווית צפייה מוכרת ולצאת למסע בגופו ובמוחו של האיש ההולך וההולכים אחריו בחיפוש אחר ילדיהם, בחיפוש אחר המילים."
 
זהו מבצע של תאטרון שמעמיד כלים רבים כדי להשיג את מטרתו של הבמאי. עיצוב במה, של לזרוב ומיכאל קרמנקו, ובמיוחד תרומתו של נדב ברנע בעיצוב התאורה המהפנטת על הבמה, באולם וביציע, המוזיקה המחלחלת לנשמה של קרן אן, התלבושות שעיצבה אלין לזרוב, ובסוף בסוף הווידיאו המרגש, כמעט בלתי נתפס, שצילם דוד סארז'מייסטר וערכה שירה ארד, בהפקתו של סשה קרינדליין.


"נופל מחוץ לזמן" (צילום: ורדי כהנא)
 
להפוך את המילים לתאטרון
 
אבל לזרוב, המתבסס כבמאי בעל רעיונות בימתיים וחוץ בימתיים מקוריים, לא היה יכול להגיד את מה שעל לבו, את כל מה שחייב אותו "להפוך את המילים לתאטרון", בלי צוות השחקנים ש"גשר" העמיד לרשותו: בר שדה כאשת רושם קורות העיר; פאולו א. מאורה ונועה קולר כסנדלר ואשתו המיילדת; אלכסנדר סנדרוביץ כדוכס, לופו ברקוביץ' כמורה למתמטיקה ורות רסיוק כאישה ברשת. כהם היו מרגשים בביטוי הגעגוע של כל אחת ואחד בהם.
 
דורון תבורי כאיש ההולך, וליליאן רות כאשתו המחכה נתנו לתפקידיהם משקל כבד מנשוא ביכולתם לבטא את מסתרי הנפש הכואבת. תבורי חד ודוקר, רות זקופה וחזקה. בנוכחותם ובכישרונם הם העניקו לתפקידיהם ולמילים של גרוסמן ערך על-זמני, רות כפנלופה המחכה לשובו, ותבורי כאודיסאוס היוצא למלחמה ומסע שיבתו ממנה מפרך ומכאיב לא פחות.
 
מיקי לאון היה קנטאור מרתק, פראי ובוטה, ורוטט בייסורי הכתיבה, באמת המענה את הזיכרון ומסרבת להיפרד ממנו; אלון פרידמן היה רושם קורות העיר בכל מהות משחקו, כששמאלו רושמת כל הזמן על דפי הפנקס התלוי על חזהו, ובמראות שהוא מציץ אליהן והופך להיות שותף פעיל בהן עד שפורצת ממנו החוויה האישית.
 
זו החוויה שאליה כיוונו גרוסמן בספרו ולזרוב בהצגתו – החוויה האישית, הפרטית, של כל אחד מאתנו.  החוויה של המאבק להשאיר את מתינו במנוחתם האחרונה, ולהמשיך לחיות בשלום עם זכרם.
 
וזאת גם ההמלצה שלי: לראות את ההצגה, לכאוב את החוויה, ולזכור.

לרכישת כרטיסים