העבודה האחרונה של אסנת קלנר, רקדנית כוריאוגרפית ומנהלת חזרות בת 34, היתה מפגן מרשים של נרקסיזם רוקיסטי של ארבעה רקדנים גברים. גם בגרסתה הראשונה והמקוצרת בפסטיבל "הרמת מסך" 2011 היתה העבודה של קלנר חריגה ומרעננת בתוך הסבך הצפוי מראש של עבודות מחול.

עכשיו, אחרי שקלנר מימשה בהצלחה את ריסוקה של פנטזיית הרוק, ואולי בעקבות ההריון המתקדם- שבוע 27 , היא עוזבת את רוח הנעורים ומעלה על הבמה, במסגרת פסטיבל "זירת מחול" של הזירה הבין תחומית בירושלים, (בניהולו האמנותי של סהר עזימי) את "עבודה מהבית", מופע המורכב מתכולת תיקה של אם צעירה. רקדניות-אמהות מציעות הצצה נוצצת לשגרת ההורות. מבט מוזיקלי על החיים בעידן המולטי-טסקינג.

רקדניות שהן אמהות צעירות

בשביל קלנר שחובבת מפגני ראווה יש תחושה שזה דווקא מעבר טבעי. היא אמנם תולה את זה בעיסוק שלה בהורות הקרבה "וגם בעובדה שכנראה ההורמונים עושים את שלהם", אבל מבחינתה נקודת הפתיחה של שתי העבודות היתה מאוד דומה. "אלא שהפעם המחשבה במקום על מופע רוק היתה על מחזמר. בחרתי לעבוד רק עם 'כרמינה בוראנה' יצירתו של קרל אורף המבוססת על 24 שירים מתוך קובץ של דברי שירה מימי הביניים. הם אמנם לא שרות ולא מנגנות אבל יש בה משהו שהוא מוזיקלי וכל כך תיאטרלי שהופך הכל למין ספקטקל".

איך ניגשת לעבודה?

"אני עובדת עם רקדניות שהן אמהות צעירות והן גם חברות שלי. בגלל שהן אמהות צעירות ולא יוצא לי כל כך לראות אותן זה היה תירוץ מצויין לומר שאם הן יעבדו איתי אז אני גם אזכה לראות אותן. ואם אני אתעסק ממילא באמהות זה אומר שהו יכולות לבוא עם הילדים שלהן וכל הזמן יהיה לנו מול העיניים את הנושא שעליו אנחנו מדברות.

"כל תחילת התהליך היה בעצם בבתים שלהן עם הילדים. בעצם התחלנו את העבודה עם מה שיש בבית ולא ממשהו שלא קיים. המחשבה היתה ליצור איזה מין רדי מייד לקחת את התנועות שהן עושות בבית ולעשות להן אדפטציה לבמה. להעביר אותן סיגנון או איזו אסתטיזציה. הרצון שלי היה לקחת את היומיומי ולהפוך אותו להרבה יותר ייצוגי. מה שהיה מאתגר במיוחד היה למצוא מענה בתוך העבודה למולטי טסקינג שיש לאמהות, אותו צורך לעשות הרבה מאוד פעולות בו זמנית מבלי שיהיה להן את הזמן לזה".

דיברת קודם על הבחירה המוזיקלית, בשבילך זה תמיד "בראשית היתה המוזיקה"?

"מוזיקה היא בשבילי תמיד קטליזטור ודווקא הפעם היו מחשבות קצת שונות אבל מהרגע שנפלה ההחלטה להשתמש בקטעים מתוך יצירה אחת זה הכריע לגבי הרבה מאוד החלטות אחרות. בעיקר סגנון ההקשבה למוזיקה, או אם לדייק איך להשתמש בה באופן שהוא מאוד אילוסטרטיבי".

עד כמה את נשארת נאמנה בתהליך העבודה לרעיון המקורי?

"בעבודה הנוכחית אחת השאלות שעלו היתה אם לשמור את הילדים, שהיו חלק מהתהליך עד לפני שבועיים, בתוך העבודה או לוותר עליהם. ובעיקר מקוצר זמן כרגע, וכיבוד רצונותיהן של האמהות, העבודה כרגע עומדת בלעדיהם. אני ועוד חברה הרה מחליפות אותם נמצאות על הבמה במקומם כגורם מפריע או מסית שהופך לערוץ נוסף למבצעות. אבל עדיין זו שאלה שכן מעניינת אותי, בחקירה שלה אני מרגישה שיש לאן לפתח את העבודה". 
   
יש איזה רגע בתהליך שזיהית שהעבודה יושבת, שהלוחות הטקטונים נמצאים במקום?

"לא בעבודה הזו. כנראה שככה זה בהריון, הכל קורה לאט. אני מרגישה שיש בי ציפייה שההופעות בפסטיבל זירת מחול יגלו לי קצת את העבודה. אתמול היתה לי חזרה טכנית ופתאום הסתכלתי על העבודה והיא הפתיעה אותי לטובה. פתאום יכולתי לראות את מה שהרגיש לי כאוסף נסיונות כמופע. כאילו שהדברים התיישבו ביחד באיזה אופן הגיוני. יש לי תחושה כאן שזה נושא שככל שאני אמשיך להתעסק איתו הלוחות הטקטונים יזוזו לכיוונים אחרים. איפה שיעצרו אותי שם זה יהיה. אולי יום אחד יהיו עשר אמהות צעירות על הבמה אולי יהיו רק ילדים".

איך זה לעבוד עם הילדים בחזרות?

"הם עושים המון רעש, והמון כאוס מה שמחייב התאספות אחרת של המערכת. זה מאוד לא צפוי בעיקר".



עבודה מהבית (צילום: גדי דגון)

הן לא ישנות כבר כמה חודשים

עד כמה את חושבת על הקהל בתהליכי עבודה שלך?

"אני חושבת על עצמי כקהל או על עצמי לא ממש יודעת להגיד. בעבודה הנוכחית לא תיכננתי להיות בתוכה והסתכלתי עליה לא רק ככוריאוגרפית אלא גם כצופה ואם זה מעניין אותי אז אני מקווה שזה יעניין אחרים".

אם הרקדניות לא היו אמהות זה היה משנה לעבודה?

"אני חושבת שכן. זה בוודאי היה משנה את התהליך. לעין חיצונית אני לא יודעת כמה הם יתעכבו בתנועה על הזיהוי של הרקדניות כאמהות מניואנסים קטנים של לראות אותן עם הילדים שלהן ביומיום ואז על הבמה אז אני חושבת שאני מזהה את זה כפקטור. הן נורא עייפות, הן לא ישנות כבר כמה חודשים".  

"תראי הרבה מהמטענים הם דברים שהן הביאו או דברים שבחרנו לעבוד איתם כמו אובייקטים ששייכים לתינוקות- אמבטיה וחיתולים, הכל נמצא שם פיזית. העבודה היא שילוב בין מה שאני רוצה ומעוניינת בו לבין מי שנמצא על הבמה. ככה זה לגבי כל עבודה שלי. אני לא אוהבת להלביש דברים שלא קשורים לבנאדם שעומד מולי. הרבה מהעבודה זה הקאסט. אם היו שתי אמהות אחרות אז אין לי ספק שזה היה משהו אחר".

את מדברת על הבחירה בקאסט כעניין מכריע, אז מה באמת חשוב לך ברקדן או בפרפורמר?

"כל רעיון שהיה לי הצריך אנשים קצת שונים. אין לי פרפורמר אולטימטיבי אבל מן הסתם אני מחפשת אינטיליגנציה ואנשים שפתוחים וגמישים למחשבה אחרת ונסיונות שונים. הם יכולים להיות רקדנים גרידא אבל הם כן צריכים לבוא עם עולם שהוא קצת יותר עשיר וסקרן וחוקר. קשה להסביר, זה משהו כמעט כימי. המחשבה שלי יכולה להיות הרבה פעמים על איזה צבעים אני רוצה לשים ביחד".

"אני לא חושבת שיצא לי לעבוד עם יוצרים שלא הכרתי ברמה זו או אחרת קודם כאנשים. אף פעם לא קרה לי שראיתי מישהו על במה והחלטתי לעבוד איתו. תמיד היתה לי איתו איזו שהיא שיחה על נושאים שוליים. כן יש לי נטייה לעבוד עם אנשים שגם אם העיסוק העקרי שלהם הוא מחול אז משהו בסקרנות שלהם לחיים פתחה בהם עוד ערוץ". 
  
עד כמה חשוב לך להיות מובנת בעבודות שלך?

"זה משתנה מעבודה לעבודה. כן חשוב לי מאוד שהעבודה תתקשר שהיא לא תשאר משהו ביני לבין עולמי הפנימי, אבל רוב  הדברים שאני מתעסקת איתם בסופו של דבר מדברים בקודים חברתיים. מדברים שהיא יחסית מתקשרת או קלה לקריאה".

את מעלה עבודות במסגרות כמו "גוונים במחול" פסטיבל "הרמת מסך" פסטיבל "זירת מחול", את מרגישה שאת צריכה את הליווי, את המסגרת, את התקציב, מה בדיוק?

"אני צריכה את הדד ליין. גם בתור סטודנטית לאמנות בבצלאל אהבתי את הדד ליין. כשהכל פתוח ויש לי את כל הזמן שבעולם זה גורם לי לשיתוק. בסופו של דבר ברמה הפרקטית זה הכי נוח והדיאלוג עם יוצרים אחרים שעובדים במקביל אליך הופך את זה למעניין ומעשיר יותר מאשר לשבת עם עצמי בסטודיו".

חולמת על חנות שוקולדים
 
קלנר ילדה טובה הוד השרון מרגישה שהיא בשלב מוקדם מדי בשביל לצמצם את עצמה. בילדותה היא היתה מתעמלת אמנותית ואל המחול הגיעה בגיל מאוחר יחסית. קודם רקדה בלהקת "מוזע", ואחר כך כשנתיים באנסמבל בת שבע. ואז החלה ללמוד עיצוב תלבושות בשנקר, אך גם את זה זנחה וב- 2005 החליטה ללמוד לתואר ראשון באמנות בבצלאל, שאותו גם סיימה וגם אמנות פלסטית באקדמיה הפינית לאמנות בהלסינקי, פינלנד.

נדמה שההחלטה של קלנר להתמקם במחול הבשילה בה רק בשנים האחרונות. אולי בגלל שהתהליכים בסטודיו הם אלה שמרתקים אותה, ואולי זו ההנאה מזיהוי היכולות של הרקדנים והמיקסום שלהן או אולי זה הרצון שלה לראות כל הזמן איזו תמונה גדולה.

למרות האופן הקולח בו מדברת קלנר על "עבודה מבית" היא מגלה שלקח לה הרבה מאוד זמן להבין את הכיוון הנכון של העבודה, וכשכולם כבר ידעו על מה העבודה שלהם, היא רק זנחה את הרעיון המקורי שעליו עבדה עם רקדנים אחרים ובחרה לשנות כיוון ולעבוד עם רקדניות שהן אמהות.

איך ידעת לזהות שאת לא בכיוון הנכון?

"זה הרגיש לי כמו הגשה בבצלאל. כשהייתי צריכה התעסקתי עם העבודה אבל לא הצלחתי לקדם אותה מחשבתית אצלי בראש. זה לא העסיק אותי בשעות הפנאי. כשנכנסתי לסטודיו עבדתי וכשיצאתי זה לא סחף אותי הלאה. הרגשתי שלהבין מה קורה לי בבטן יותר סחף אותי באותו רגע ולא שהעבודה ומה שקרה בתוכי הצליחו להתקדם ביחד. כשעלה בי הרעיון לעבודה הזו כל ההרגלים שלי התחילו לזוז. לפני כן זה הרגיש כבד".

מה החלום הבא?

"זו שאלה שאני ובן הזוג שלי מתעסקים בה יותר מדי לאחרונה. אין לי את החלום הבא כן חשוב לי להמשיך לעשות את הדברים שאני נהנית ורוצה לעשות לאו דווקא בתחום המחול. יש לי חלום להיות מפיקת מוזיקה או שתהיה לי חנות שוקולדים אני כל הזמן חולמת על דברים אחרים. תמיד יהיה מישהו שירצה לקנות שוקולד" היא אומרת בטון המבודח שלה.

"אבל בעיקר אני רוצה להיות מסוגלת לעשות דברים בלי להילחם עליהם בשיניים. אני רוצה את התחושה הזו שאני יכולה להתמסר ליצירה בלי להתעסק בכל הדברים מסביב שעד שאת מגיעה לדבר עצמו את כבר רוצה לוותר".

"עבודה מהבית" של אסנת קלנר תעלה כחלק מתכנית א' של הפסטיבל לצד העבודות "עונה לא!" מאת ענת יפה ו"שיר קינה שלוח רסן" מאת יוני סוטחי. התכנית תעלה בימים שלישי, ורביעי, 24, 25 במאי ב-19:00 בבית מזי"א בירושלים כחלק מפסטיבל "זירת מחול 2014" של הזירה הבין תחומית (26-24 ביוני 2014). כרטיס לתכנית בודדת: 40 שקל. כרטיסים משולבים: 80-60- שקל.  טל': 02-6783378.