בלוף אמריקאי
 
לפני שמונה שנים הועלה בקאמרי המחזה "שמנה" מאת ניל לביוט, בתרגום נפלא של אסף צפור, ובביצוע של מיטב כוכבי התאטרון. הם עשו כמיטב יכולתם כדי להסיט את תשומת הלב  מהעובדה שדיאלוג מבריק עדיין לא עושה מחזה טוב, ומהתחושה שזה בסך הכל  "בלוף אמריקאי" משוכלל.
 
במפתיע, ואולי לא, התחושה הזאת שבה ופקדה אותי וביתר שאת במהלך ההצגה החדשה של המחזה. הפעם הוא עולה בתאטרון הספריה ברמת גן,  באותו תרגום, בבימוי טוב של ענת צדקוני  ובלוויית תפאורת היי-טק יעילה של זאב לוי, תלבושות של אביה בש, תאורה של אורי רובינשטיין ומוזיקה מקורית של אפי שושני, ובעיקר במשחק מצוין של ארבעה מהבוגרים המוצלחים של בית צבי – האחיות ירדן מרחבי ורוני מרחבי, יניב הלפגוט ואייל קנטוב,  בהדרכת הטקסט המצוינת של ענת זמשטייגמן.

"שמנה" צילום: יח"צ
 
על פניו המחזה מעמיד המרכז את דמותה של הלן, השמנה, שרוני מרחבי מגלמת אותה במשחק שופע אור, שבהתאמה מוחלטת לתפקיד הוא גם מה שכובש את לבו של טום, המתאהב בה, אך נקלע למבוכה חברתית שמיוצגת במקום עבודתו על חברו הטוב קרטר, שיניב הלפגוט מעצב אותו בתנופה קומית אך במיטבו הוא ברגע של אמת על עברו.
 
העניין החברתי הוא מה שאמור להיות המסר העיקרי, עד כדי כך שגם הלן כמו טום וקרטר מייצגת את המודעות הכפייתית ל"מה יגידו" על סיפור אהבה בין חתיך גברי לשמנה טורפת אוכל. לביוט מאפשר פיתוח אנושי רק לדמות הרביעית, ג'ני, שירדן מרחבי מעצבת אותה בדיוק דרמטי, כמי שהתפרקות יחסיה עם טום יוצרים בה קנאה ומהלכי הטרדה, שכיום היו גורמים לה צרות במקום העבודה המשותף.

"שמנה", צילום: יח"צ

שלטי חוצות במקום העמקה
 
לכאורה המחזה מדבר על קבלת האחר אבל לא באמת, כי בסיפור הזה ההבדלים ברורים כל כך עד כי ברור מאליו שלא הרי שחורים, נכים, יהודים, ו"אחרים" אחרים בחברה שמרנית, כהרי שמנים, שהם דווקא נפוצים ומקובלים בחברה האמריקאית. מרביתם יכולים לשנות את מצבם, אם רק ירצו, כפי שהלן מעידה על עצמה כשהיא מודיעה על נכונותה להשתנות, להפסיק את הזלילה, לעשות דיאטה ולעשות ניתוח כדי לשמור את טום ולהקל עליו בחברה.
 
אבל במידה רבה דווקא הדמות הזאת של הלן היא ההחמצה הגדולה ביותר של לביוט. הבעיה שלה, מסתבר, איננה דווקא היותה שמנה, או "אחרת". עם זה היא מסתדרת בהחלט וגם עם טום היא מוצאת סיפוק. מה שמציק לה היא תביעתה החוזרת ונשנית שטום, או כל מחזר אחר, יוכיחו בפומבי שזה לא מפריע להם. כאילו היא מקרה-מבחן שלו ושל החברה. 

כך לביוט מחמיץ בגדול את השאלה  מה הלן והשמנים מרגישים עם עצמם בחברה. זה היה יכול להיות נושא מעניין ומרתק הוא היה מעמיק את הטיפול שלו בדמותה של הלן, במקום לחזור שוב ושוב כמעט בכל תמונה על המנטרה של ה"תגיד לי, תדבר, אני מרגישה משהו" וכדומה.
 
וכך הוא גם מחמיץ את הנדרש ביחס לאישיותו ונפשו של טום, והסיום (שלא אגלה אותו לטובת מי שילכו לראות את ההצגה) נותר מלאכותי ככל שהוא מרגש  ואף יותר מזה אם לביוט היה עוסק פחות בשלטי חוצות ויותר בנפשו של טום פנימה.

"שמנה", צילום: יח"צ

ועם כל הסייגים שלי לאחר מעשה, "שמנה" היא הצגה שתענוג לצחוק בה כל הדרך אל הדמעות.