הצגה רעיונית מרתקת מאירה בדימויים מהעבר את סוגיית הפליטים המעיקה כאן
משולש של מקורות
מהו פליט? אמנת הפליטים קובעת כי פליט הוא מי שיש לו חשש מבוסס מפני רדיפה על רקע גזע, דת, לאום, השקפתו הפוליטית או השתייכותו לקבוצה חברתית מסוימת, ויש סכנה לחייו ולחירותו. האמנה איננה מתייחסת לשאלות כמו קיומו או היעדרו של דרכון, או תעודת מסע, וגם לא למעמדו המשפטי של הפליט בארץ מוצאו.
עם זאת האמנה קובעת כי "המדינות בעלות האמנה לא יטילו עונשים על פליטים, שבדרכם ישר מן הארץ שבה ריחפה סכנה על חייהם או על חירותם, נכנסו לשטח ארצם או נמצאים בו בלא הרשאה, בתנאי שעליהם להתייצב בלא דיחוי לפני הרשויות ולתת נימוק מספיק לכניסתם או לשהייתם הבלתי חוקית".
זהו הרקע העקרוני להצגה הרעיונית המרתקת שיצרה הבמאית יעל קרמסקי, שעד כה זכתה לשבחים בארץ ובחו"ל על הצגות תאטרון רבות שביימה, כולל "רוחות רפאים" בתמונע, ו"בתוך הבדידות בשדות הכותנה" באנסמבל הרצליה. את שתיהן תרגם השחקן דורון תבורי, שאף שיחק בהן, והוא שותף מרכזי בהפקה החדשה כשחקן וכמתרגם "שיחות עם פליטים" מאת ברטולד ברכט, המהווה צלע אחת במשולש המקורות שעיבדה קרמסקי להצגת "פספורט", בסיוע דרמטורגיה של פרדי רוקם.
שתי הצלעות האחרות הן "חליפת מכתבים" של ולטר בנימין וגרשום שלום שפורסם בהוצאת רסלינג בתרגום הראל קין, וטקסט של עדות ששמעה קרמסקי מאביה, ישעיהו כגן אחרי שובם ממסע לעיר הולדתו פינסק, שממנה גורש לפני 70 שנה. זה המסע שחשף בפניה "את האמת אותה הסתיר לאורך חייו", ועתה, כעבור שמונה שנים, החליטה לחזור אליה ולהתמודד עם סוגיית הפליטים של מלחמת העולם השנייה.
מצע מטריד לאקטואליה
דינה קונסון עיצבה את התלבושות ואת חלל הבמה המיוחד: ריבוע תחום של חצץ לבן, שולחן וכמה שרפרפים, פיסת עשב מצהיב בפינה הימנית המסמלת, כפי שיסתבר, את פלסטינה-א"י של שנות השלושים במאה הקודמת, וספסלים משני צדי הבמה.
עליהם ימתינו שני זוגות שחקנים, עד שייקראו לנהל את שני הדיאלוגים, לפי קביעתו של שחקן חמישי, שיגלם את פליט המלחמה, אך גם את "הבמאי" שינהל את סדר הדברים או יפרע אותם, בכל פעם שיעלה על סולם ויסמן את שנת ההתרחשות, בשעון השנים התלוי מאחור. את התאורה עיצב יאיר ורדי, ואת המוזיקה המקורית המלווה את ההצגה כתב אופיר בר-און.
פספורט (צילום: דינה קונסון)
בתוך המסגרת הזאת יצרה קרמסקי את המרחב, ואולי את התהום, שבו "דיברו" שני הדיאלוגים יחד עם המונולוג את סיפור הפליטות האוניברסלית הנגזרת מתוך אותה חוויית האימה והטירוף של מלחמת העולם השנייה, כשהיא נזהרת שלא למתוח קו משווה למצב המוכר לנו כאן, בימינו או בשנים שחוללו את כינונה של המדינה.
האחריות על הפרשנות האקטואלית כולה עליי, אך קרמסקי הניחה לה מצע מטריד שאינו מרפה גם כשאני מתייחס למה שמסופר על הבמה, ובמיוחד עדותו של אביה, במשחק מרגש וכואב של איל זוסמן, המאיר ומעיר על הדיאלוג הציני המבריק של ברכט, שתוהה מה לי פספורט, מה לי שתיקה, מה לי נדודים ומה לי שלטון מטורף, ומוגש בביצועם הציני והמבריק לא פחות, של דורון תבורי ונעמי יואלי.
ואלה, בדרכם, מאירים את האפלה הנוראה שמתוארת בחליפת המכתבים בין גרשום שלום, שעקר כציוני מגרמניה לירושלים ב-1923 והתפתח בה כאחד מגדולי החוקרים של הקבלה, ובין ולטר בנימין, ידידו המתבולל שהפך בגיל צעיר לאחד מחשובי המסאים הפילוסופיים ומבקרי התרבות לסוגיה, אך נשאר בגרמניה, נמלט ממנה ב-1933, וככל הנראה התאבד כעבור שבע שנים, מיואש ממצבו כפליט.
הכתונת של הפליט
את דיאלוג המכתבים ביניהם מנהלים על הבמה מיכל ויינברג, שבעידון נפלא זועקת את תחינתו של בנימין לסיוע, החל מכסף שיאפשר לו לקנות כרטיס רכבת, וכלה בקליטתו במערך האינטלקטואלי-אוניברסיטאי בירושלים, ורועי מליח-רשף, חד ומוחלט כשלום, שנמנע מלהושיט יד לחברו שאינו ציוני, אינו דובר עברית, ורעיונותיו הפילוסופיים קשים להבנה.
המתח בין שלוש צלעות המשולש שיצרה קרמסקי אוחז בצופה המוכן להבין את הדברים אך כמוה אינו תופס את עצם העובדה של מצב הפליט. רגעי הציניות וההומור של ברכט נמהלים בתיאוריו הענייניים אך המצמיתים של אביה ובחליפת המכתבים הידידותית ובה בעת מקפיאה בקור הנושב מירושלים.
ולא בכדי מביא פרדי רוקם סיפור שכתב בנימין במסה על פרנץ קפקא שכתב ושלח לשלום ב-1934. סיפור המכיל בתוכו את המהות של גלות ונדודים נצחיים, המתמצית במילה האחת : "כתונת", זו שנצרך לה כל פליט, באשר הוא מלך או קבצן, אזרח או גר בארץ זרה. כתונת במשמעות של פספורט או של הכנסת אורחים שאיננה מביישת את האורח ואת מארחו.
את ההפקה המיוחדת הזאת, שהייתי מרותק לתכניה ולמבצעיה במאה הדקות שנפרשה על הבמה, הביאו לאולם נחמני איגוד היוצרים "איב", איגוד היוצרים העצמאיים בתאטרון, החוג לאמנות התאטרון באוניברסיטת תל אביב, אנסמבל עתים, ובתמיכה של משרד התרבות והספורט.
02/07/2014
:תאריך יצירה
|