פיסות מחפשות להתחבר
 
היציאה ממתחמי הבמה אל המרחב הפרוץ של הרחוב, הכיכרות, או אל אתרים סגורים היא ממאפייני האמנויות הפרפורמיות לדורותיהן. שחקנים, רקדנים, טרובדורים או נגנים, יחידים או בקבוצות, מאתגרים את עצמם ואת אמנותם ומחפשים את הדו-שיח החי עם הקהל. יהיה זה האיש הבודד, יהיו אלה עוברי אורח, תהיה זו הקהילה המתקבצת סביב.
 
בכך לכשעצמו אין חדש, רק הצורות וההזדמנויות הן שיוצרות ייחוד, ורק היכולת של היוצרים להתייחס אל קהליהם כאל שותפים בפועל, להבדיל מהיותם צופים פסיביים, היא שקובעת  עד כמה עלה הדבר בידם. יתרה מזאת, עד כמה יצירתם נכונה.
 
אבל מה היא יצירה נכונה? כל עוד היא בד' אמות של במה ניתן אולי להגדיר זאת במושגים אמנותיים מקובלים או חתרניים. היא תהיה נכונה אם היא בנויה במבנה שלם. אבל מרגע שהיצירה עוזבת את המרחב המוגן שלה והיא שוברת את עצמה,  במודע, מתחיל תהליך יצירתי חדש כשהפיסות מחפשות את הדרך לשוב ולהתאחות.
 
במוזאון פתח תקווה הוקמה לשם כך תערוכה מקורית ששמה "צעדים בוני אמון", שאצרו דרורית גור אריה ואבי פלדמן, במטרה לבחון, כהגדרתם, "את יחסי הגומלין בין מחול לאמנות חזותית בהקשרים היסטוריים, חברתיים ופוליטיים".
 
בשני אולמות במוזאון הוצבו מסכים שבהם ניתן היה לראות,בין השאר את כוהנת המחול מרי ויגמן או את מורד המחול ארקדי זיידס (שאף הופיע בשלב ראשון של התערוכה במהלך של עבודה בתהליך), ומוצגים שונים מיצירות של הכוראוגרפית יסמין גודר, שיצרה עבור התערוכה הזאת יצירה המורכבת מארכיון יצירותיה ב-15 השנים האחרונות.




קליימקס (צילום: גדי דגון)



פסיעות שצריך לדעת
 
CLIMAX היא אפוא יצירת מחול מקורית בכך שהיא בנויה מפיסות, מחוות, תנועות, רעיונות והגדים, שנלקחו מהמכלול העשיר של יצירות גודר. בסיועו הנאמן של איציק ג'ולי, שותף אמנותי ואחראי על הדרמטורגיה, היצירה נבנתה כמיועדת לחבר את הפיסות לשלם חדש, כשהדבק המצמיד אותן הוא הקהל הנע סביבן, בתוכן, מהצד או מבפנים, כמי שבא לראות תמונות בתערוכה.
 
הקהל הוא הגורם הבלתי נשלט, לכאורה או למעשה, של היצירה הזאת. הוא המעניק את המשמעות החיה לכל הלקסיקון התנועתי של גודר. אם יישאר פסיבי המשימה של הרקדנים תהיה אחת,  אם יהיה אקטיבי משימתם תהיה אחרת. המתח הנוצר בין שתי האופציות הבסיסיות האלה הוא זה שקובע את נכונות היצירה במיקומה ובהילוכה הנמשך שלוש שעות, בשני חלקים ובהפסקה שבה הרקדנים נחים, אך הקהל ממשיך "לעבוד".
 
במצב כזה גם אני, כמבקר, נאלץ לחוות משהו אחר. אינני יכול לעמוד מהצד, להתבונן במתרחש – רקדנים וקהל – ולבחון את הדו-שיח המתרקם. אני שובר (בהנאה רבה) את המחיצה ונכנס פנימה כאחד-הקהל, הופך להיות מוצג בתערוכה כאשר אני מוקף לפתע בשני מעגלים – הפנימי של הרקדנים, החיצוני של הקהל. מה אני מרגיש באותו רגע? מה אני רואה?
 
אלה שתי השאלות שיסמין גודר מציבה בפני כל אחד שבא אל היצירה, כשבחלק הראשון היא מלמדת "מושגים" – אלה פיסות היצירה והפסיעות שאנחנו צריכים לדעת כדי שנהיה יחד עם הרקדנים, כדי שנבחר במי מהם ניאחז כדי לחצות או לחתוך את המסה, כדי שתתקוף אותנו החרדה שמא אנחנו מחמיצים משהו חשוב שנאמר בצד האחר.




קליימקס (צילום: גדי דגון)



הפסגה של המחול
 
ארבע רקדניות – שולי אנוש, דליה חיימסקי, דור פרנק ויולי קובבסניאן, ושלושה רקדנים – אדו טורול-מונטלס, אופיר יודלביץ ואורי שפיר – בתלבושות שעיצב להם אדם קלדרון, הם הכלים הנפלאים שגודר הציבה על לוח השחמט של היצירה. לכל אחת ואחד יש רגעי יחיד, תוקפים, ולפתע מותקפים ומתחברים בצמדים, בשלישיות, שרועים על הרצפה, מוטחים אל הקירות, רוקדים במעגל, נעים כמטוטלת של זמן בלתי מוגדר.
 
אני מושיט יד ליולי שנותרה זרוקה על הרצפה לידי, אולי היא תיענה ותיקח אותה, ואעזור לה לקום, להתאושש. והיא נענית, והיא קמה, ועיניה מביטות בי ויש בהן שמחה אך גם עצב של פרידה כי עליה להמשיך, לחבור אל דליה או אל אורי. ואדו חותך ומפריד בינינו. אינני בטוח. אולי זה אני שעברתי ממנה אל שולי ואופיר.
 
החוויה מתגבשת, המוזר הופך מוכר, היחידים הופכים להיות קבוצה, וזו אוספת את הקבוצות האחרות וקמה קהילה. זו הפקה מורכבת, בניהולו של גיא הגלר, וככל שהיא נראית כאוטית היא נשלטת מבפנים ובחלק השני אנחנו כבר יודעים את תפקידנו. גם מי שניצב על רגליו כבר יודע שאפשר לשבת – על כסא מיוחד לקהל תערוכות – או על הרצפה, כמונו כרקדנים.