מיזם ישראלי-יפני
קריאת הבראבו שפילחה את חלל גלריית הפסלים של מוזאון תל אביב כאשר כבו בו האורות פיצחה באחת את הקסם שענבל פינטו ואבשלום פולק הפעילו עלינו במהלך יצירתם החדשה "פרחקיר" שנולדה ונוצרה במוזאון כמיזם ישראלי-יפני של תנועה-מוזיקה-חלל.
זה התחיל במקדמה על חשבון ההמשך, כאשר שלושה נגנים יפנים - המלחין אומיטרו אבה והמוזיקאים הירופומי נקאמורה ומיו גאנטו שהמפגש של פינטו ופולק אתם ביפן היה נקודת הזינוק למיזם המיוחד של "פרחקיר" ובסתיו הוא יועלה גם במוזאון לאמנות מודרנית בטוקיו.
השלושה קידמו את פני הקהל במוזיקה רכה שביצעו עם כוס, בקבוק משקה קל מוגז, מפוחית פה, כינור וגיטרה. הם ישבו במרכז ריבוע לינולאום לבן, תחום בשני קירות לבנים וגבוהים במיוחד. וכמו נגינתם גם האור העדין עליהם היה בגדר מקדמה לתאורה המופלאה שתהיה בהמשך.
אחרי שכל הקהל מילא את הגלריה, נכנס השחקן-אמן התנועה צבי פישזון ופינה מהמשטח הלבן את כלי הנגינה ואחר כך הוליך את המוזיקאים אל הריבוע השחור, בין שני גושי הקהל, שמוקמו בשתי הפאות התחומות בשחור כל גוש-קהל מול קיר לבן. משם הם המשיכו לנגן, לשיר ולהפנט את היצירה ואותנו במוזיקה עשירה מאוד.
מעצב התאורה יואן טיבולי, מהעיר ליאון בצרפת, שהיה שותף גם ב"אבק", היצירה הקודמת של פינטו ופולק, תלה מונה פנסי LED תלה על העמוד התומך במרכז הגלריה, ויצר עמם גן מכושף בכל גווני הלבן והתת-לבן, שבלעו לתוכם קילוחים דקים של כחול וירוק, או צהוב וכתום.
פרחקיר (צילום: דניאל צ'צ'יק)
תלבושות סרוגות ביד
זהו הגן שאליו יפלשו כמתוך שינה תשעה רקדנים שייצמדו אל הקירות (כהד לשם המופע) ואליהם יחזרו בכל נקודת זמן של היצירה, פה ושם בזינוק, אבל בעיקר בתנועה של חסד או של מנוחה או של חלום.
הם לובשים בגד גוף שלם שכל כולו נסרג ביד, ברקמה צבעונית רבת גוונים, מנוגדים לגן הלבן עד כאב, שפינטו ופולק עיצבו יחד עם השותפות – רינת אהרונסון ומעצבת הטקסטיל מוריאל דזלדטי.
בחלקה האחרון של היצירה הם יפשטו את בגדיהם ויישארו בגופיות ובמכנסונים בגוונים עדינים יותר, כזו של ציור בצבעי מים, שמגע אפור-תכלת מעניק לבז' הבסיסי, חיוניות המתחברת לאטה עם הצללים של האור הפוחת בהדרגה.
התלבושת המרשימה ביותר והמסקרנת היא זו שעוצבה לפישזון, כמין שק שחור גדול, אף הוא סרוג ביד, ועם רמיזות של גווני פסטל, שהיה מונח בקדמת המשטח והוא צלל לתוכו במהלך מרתק. בהמשך הוא יבלע לתוכו את אחד הרקדנים, אך ישחרר אותו ויוותר על לכידתם של האחרים. תחת זאת הוא יפקח על התנהלותם, יתערב בה, וברגעים אחדים ייצור בעזרתם תמונות מרטיטות.
פרחקיר (צילום: דניאל צ'צ'יק)
מחול נטו
הכוראוגרפיה שהתפתחה בהמשך נבנתה בזיקה ברורה לכישוריהם האישיים של ארבע הרקדניות – נגה הרמלין, קורדליה לנגה, מיומו מינקווה וסתיו סטרוז – וחמשת הרקדנים – אבידן בן גיאת, תום וקסלר מיראי מוריאמה, אנדראה מרטיני וגיל שחר.הם היו מצוינים, כל אחת ואחד, כסולנים, כפרטנרים וביחד כקבוצה.
המכנה המשותף לכולם היו שני הקירות. הם היו "הבית" שממנו הם יצאו ואליו נמלטו. במהלך המופע, אמנם לא נשמעה בגוש דן אזעקת אור אדום, אבל בתוך חללה של הגלריה צפינו במה שניתן להגדיר כתגובת שרשרת תנועתית לרעידת-אדמה אנושית שיצרה מקיר לבן וגבוה מרחב מוגן, אישי או קבוצתי.
משם יצאו דואטים של בנים, של בנות, של בן ובת, עוד ועוד, אחר כך באו שלישיות, ושתי רביעיות, ורקדנית נמלטת אל הפינה הרחוקה, ורקדן מתרפק על פישזון, ושוב דואט ופתאום קטע סולו אלים, ועוד אחד רך, והתקבצות והתפרקות - והכל בשפת תנועה מדויקת מאוד, ברורה, עקבית.
פרחקיר (צילום: דניאל צ'צ'יק)
עד לרגע שבו הרקדנים פושטים את הסריגים, תולים אותם על קולבים שירדו מהתקרה, ועם המוזיקה שקיבלה מקצב אחר, נוצר מחול מסעיר הבנוי כקנון, מעין פוגה משוכללת כמו זו שאנו יוצרים עם השיר "מי ימלל" בחנוכה, המוליך אל סופה ואל סיומה המתנשם של היצירה.
המיוחד ביצירה הזאת, לטעמי, שהיא מחול נטו כמעט ללא תוספות משחק, כפי שהורגלנו ביצירות הקודמות של פינטו ופולק, מאז "אויסטר", החי ובועט כבר 15 שנים, בואכה "טראוט" לפני חמש שנים ועד "אבק" של השנה. זוהי תביעה משמעותית לצמד היוצרים החשוב הזה, והם נענים לה במלוא כשרונם.
וזו גם התביעה של "פרחקיר" מהקהל – להביט, להתחבר, וליצור את הסיפור האישי של כל אחד מאתנו. וזו הזדמנות שלא כדאי להחמיץ או לוותר עליה.
פרחקיר (צילום: דניאל צ'צ'יק)
לרכישת כרטיסים