עלילת מיטות
 
הפילוסופיה הגדירה כבר מזמן את האמת כאופציה שיש לה חלופה בדמות אמת שנייה, ואם גם לכל אחת משתי אלה יש חלופות, וגם להן יהיו כאלה, כי אז ברור שהאמת פנים רבות לה, והיא חמקמקה ומתעתעת יותר מכל שקר. כל מה שייכתב להלן, למעט העובדות, הוא אמת לאמיתה, אבל גם לה יש חלופה.
 
הסופר והמחזאי הצרפתי המצליח ביותר כיום הוא פלוריאן זלר, רק בן שלושים וחמש, ומעלתו הגדולה ביותר במחזה הזה שלו היא הבנתו  כי מושג האמת, הטמון בפסקה הקודמת של המאמר הזה, חופף בדיוק למושג הפארסה, שדלתות רבות בה, נפתחות ונסגרות, ובקצב אכזרי בדרך כלל, לכל אורך הדרך אל האמת האחרונה של ההצגה.
 
אבל זלר גם הבין שמדובר בתיבת פנדורה רעיונית שבתוכה מסתתרת השאלה הגדולה אם כל אדם הוא בחזקת עד שנשבע על דוכן העדים כי יאמר את האמת, רק את האמת ואת כל האמת. ברור שלא כל הצדדים הנוגעים בדבר מעוניינים שכך יעיד, ואולי יסתפק רק בחלק – אמיתי – או עדיף שיצליח שלא לזכור אותה, ובעיקר שלא יתפתה למכמונות שהיריב מכין. שקר מוליך לשקר, בגידה לבגידה אך האמת לא תמיד מדביקה את הקצב.
 
המסקנה של זלר היא המחזה הזה, המכיל את הפארסה ואת הרעיון הפילוסופי, באמצעות עלילת מיטות פשוטה לכאורה בשבע תמונות, שמתחילה בשקר ומסתיימת באמת. במרכז ניצב אחד, שמו מישל, שנשוי לאחת, שמה לורנס, ומנהל רומן עם אחת, שמה אליס, הנשואה לאחד שמו פול שהוא חברו הטוב של מישל וברגע קטן של גילוי מספר כי יש לו רומן עם לורנס. אלה העובדות האמיתיות שרמזתי לקיומן, וכל השאר טמון בשאלה אם לגלות או לא לגלות למי שצריך/ראוי לדעת. 
 

האמת (צילום: דניאל קמינסקי)

הדלתות של אשכנזי
 
הדיאלוגים של זלר הם גם הדלתות הרבות שנפתחות ונסגרות בפארסה החכמה שלו, ועל בסיס זה גם נבנתה ההצגה של תאטרון בית ליסין בבימויו של משה קפטן ובתפאורה צבעונית מצוינת של אנה זיו, שאין בה ולו דלת אחת לרפואה, אבל יש בה מיטה, ויש ציור קיר מודרני מעליה שמתחלף בהתאם לתמונות, ובמעבר ביניהן מוקרנת עליו התמונה הבאה לצלילי המוזיקה של עדי כהן ושינויי התאורה של אורי מורג.
 
ארבעת השחקנים המככבים בהצגה הזאת בתלבושות טובות של אורן דר, ומשחקים בה כבר כמאתיים פעמים, הצליחו לשמר את המרקם הפארסי ואולי אף העמיקו את תרומתם ככל שהשתחררו מחבלי הלידה שלה. זה תנאי חיוני לקיומה של הצגה כזאת, וגם אם לפעמים נוסף איזה גימיק קטן – הוא משתלב טבעי בבימוי הטוב.


 
האמת (צילום: דניאל קמינסקי)


כך גם המשחק המצוין של הילה זייתון התוססת כאליס המאהבת שרוצה יותר ממפגש שבועי במלון, ושל ירון מוטולה העדין כבעלה פול שרוצה יותר מנקמה בחברו הטוב, ושל מיכל לוי האצילית כלורנס, האישה שהיא גם חשדנית, וגם אוהבת. ולפחות על פי מתווה העלילה - שלושתם בוגדים ונבגדים.
 
כמוהם כמישל במרכז ההצגה, שמגולם על ידי ליאור אשכנזי, הווירטואוז הקומי הצרפתי המובהק של השנים האחרונות אצלנו. כל תנועה שלו, בדרך כלל כשהוא נתפס בשקריו, בהפתעותיו  ובתחתוניו, כל מצמוץ, כל ציוץ, כל מכה שהוא חוטף וכל מילה שהוא מצליח לחלץ מוגשים בדייקנות מושלמת. אפשר לדמות את משחקו לשיר קברט עם פזמון חוזר ("בן/בת זונה") ובעיקר לראות אותו כתחליף האנושי לתפאורה של דלתות נפתחות ונסגרות.

ההצגה עלתה כבר לפני שנה, אך מטעמים שונים לא ראיתי אותה אז, וגם לא נמצאו מועדים מתאימים לתאטרון ולי עד לסוף השבוע כאשר ביטול הופעת מחול במחסן 2 בנמל יפו (שאינו ואין בו מרחב מוגן) זימן לי הזדמנות לתפוס את הפארסה הזאת.
 
הזהירו אותי שזאת הצגה "ותיקה...” ואיכויותיה אולי נפגמו פה ושם, אך מה שקיבלתי, יחד עם הקהל שהגיע והריע, הייתה הצגה רעננה, משובחת ומומלצת כיין שנשמר שנה בחבית אלון צרפתי. באמת.

לרכישת כרטיסים