פסטיבלים - בלט בין-זמננו

"בלט ירושלים", להקת הבלט הצעירה מירושלים, מציגה בהצלחה ערב של רפרטואר ניאו קלאסי

ביטוי אישי מעניין

לפני שנתיים בדיוק יצאה להקת "בלט ירושלים" עם המופע המנצח "אותלו" שהגיע מאסטוניה ובוצע בהצלחה יתרה על ידי רקדנים מקומיים. היצירה ממשיכה לרוץ אבל הלהקה, בניהולה של נדיה טימופייבה, איננה עוצרת ומחפשת דרך להתבסס בתחום הבלט הניאו-קלאסי, לצד האחות הגדולה "הבלט הישראלי".

אחד האמצעים העומדים לרשות הירושלמים היא הסדנה השנתית המפגישה את הרקדנים עם אישים מרכזיים מתחום הבלט באירופה, והשנה התקיימה סדנה כוריאוגרפית בהנחייתו של ג'ורג'ו מדיא האיטלקי, שבעבר רקד אצל מוריס בז'אר, מרס קנינגהם, רולן פטי, רודולף נורייב ועוד, והתפתח כבמאי וכוראוגרף, והגיע לסדנה אחרי שתי בכורות בברלין ובאסטוניה.

לצד שני יוצרים מוכרים, טימופייבה והכוריאוגרף מיכאל גטמן שיצירותיהם חתמו את המופע, שנוצר בעקבות הסדנה, הועלו בחלק הראשון יצירות של שלושה רקדנים בלהקה. בחמש היצירות נטלו חלק שבע רקדניות ושישה רקדנים, ברמת ביצוע טובה ואף יותר מכך ובביטוי אישי מעניין כמעט של כולם.

היצירה הראשונה, "פלסטלינה" של מיתר בסון, מתוארת יפה כ"הצצה למסען של שתי נפשות – הרקדניות עדי חנן ונופר פוני - הנשאבות לעולם של סטנדרטים גבוהים וציפיות מן החברה הדוחקת לרדיפה אחר מושלמות". וכאשר זה בא לידי ביטוי בתנועה המוכרת של הבלט הקלאסי, עם מחוות בנות זמננו, התיאור הזה מקבל משמעות כפולה, אנושית ואמנותית.

מרכיב חשוב ביצירה הוא הזמן, המיוצג מלכתחילה בשעון קיר התלוי בקדמת הבמה ונע הנה והנה, אך בעיקר באמצעות הרקדן סבסטיאן פטילו מצ'ילה הניצב במרכז, כמעט ללא תנועה, אך כמטוטלת בהילוך אטי צובר תנועה שמגיעה אל שיאה לקראת סיום כאשר הניסיון והמאבק של השתיים מגיע אל מיצויו.

היצירה השנייה, כמין המשך רעיוני למרות השוני, היא "היינו אצים" של מוריאל דבי לארבעה רקדנים - נועה בארי, מאי טפר, מיכאל שניידר ומוריאל דבי. המוטיב המרכזי ביצירה הקולחת הוא התחדשות, ובהתאם לכך נוצרו צירופים משתנים, והנגדות שהבולטת בהן היא זו שבין שניידר ודבי, רקדנים מנוסים ובעלי נוכחות בימתית מרשימה.

בלט-בין-זמננו-בלט-ירושלים.jpg

בלט בין-זמננו (צילום: יח"צ)

ברבור לבן, ברבור שחור

לאחר היצירה הזאת, במבנה הקלאסי ובתנועה סוחפת, באה יצירה מפתיעה, "מאבק חסר שוויון", של יוליה מוסטר-ורלוצקי. היצירה מתחילה כדואט רומנטי בין עדי חנן העדינה ואלכסנדר שבצוב הגברי, אך לפני שהיא מתפתחת מעבר לכך פורצת אל הבמה בתלבושת שחורה מכף רגל ועד ראש תמר רוזנבאום, גבוהה ובעלת נוכחות חזקה.

עד מהרה קיבלה היצירה הקשר אל "אגם הברבורים", וזאת באמצעות יצירת עימות שאיננו קיים בגרסה הקלאסית המקורית, כאשר השתיים, כברבור הלבן והברבור השחור, נאבקות על הנסיך. זאת האסוציאציה שנוצרה בי, אך בפועל רוזנבאום מייצגת בתנועתה החדה והשליטה את המוות, שקרבנו הפעם הוא דווקא הגבר.

לאחר ההפסקה באה "ל נקודה", יצירתו המעניינת של מיכאל גטמן, השואבת את הרעיון המרכזי שלה מהפרדוקס הקובע כי האדם המבקש לעבור בדרך מנקודה לנקודה לא יצליח לעשות זאת, משום שעליו להגיע קודם אל אמצע הדרך, וגם אליה לא יגיע מאותה סיבה, וכך הלאה (או אחורה) אל נקודת ההתחלה שממנה אל הנקודה הבאה יצטרך לעבור אינסוף נקודות.

שתי הרקדניות המצוינות נעה ממרוד וטל בנארי מתחילות את המסע הזה כאילו הן ניצבות זו מול זו כבבואות הדדיות. בהדרגה נבנה השוני ביניהן, והן יוצאות אל הדרך, נעות זו לעומת זו, סובבות, מתאחדות ונפרדות, עד שבסופו של דבר הן נכנעות מבלי שיגיעו אל מחוז חפצן.

טנגו חושני

את ערב חתמה "תצרף", יצירתה היפה של נדיה טימופייבה שבה ארבעה רקדנים – אור אלגריסי הגברי מאוד, צביקה היזיקיאס הפראי ומסעיר, מיכאל שניידר האצילי והחושני, ואלכסנדר שבצוב המוצק. הם מחזרים אחרי מריה סלקטור העדינה והשבירה.

היצירה בנויה כארבעה דואטים עם ייחודי תנועה מאופיינים היטב, תואמים מצוין את הנתונים האישיים של הרקדנים, ומשרטטים תהליך שבו נראה כאילו סלקטור אמורה לבחור את בן הזוג המושלם. בלב היצירה ניצב שניידר, תחילה בסולו מרשים ויוצא דופן, בסיוע שולחן קטן, ואחר כך בטנגו פיוטי מרגש שהוא נוטל בו את ההובלה.

כמו ביצירה הזאת כך גם בקודמותיה היו רעיונות תנועתיים יפים, קולחים, שבהם המגע הקלאסי עובד היטב. בכל אחת מהן היה משהו מפתיע, כמו ביצירה הפותחת כאשר וברגע מסוים אחת הרקדניות חלצה את נעלי הפוינט והמשיכה לנוע בלעדיהן, ואף הנעילה בהן את ידיה ורקדה על ארבע.

כל היצירות היטיבו לבחור קטעי מוזיקה, ממקורות שונים, ועוצבו להן תלבושות טובות – על ידי אנה מירקין לשלוש הראשונות, על ידי תומר הלפרין ומוניו ארדן ביצירתו של גטמן, ועל ידי טימופייבה ביצירתה. את התאורה הטובה של הערב כולו עיצב שי יהודאי.

בסיכום אפשר בהחלט להצביע על המופע הזה שבאופן כללי עדיין מחייב ליטוש, כתוספת טובה לרפרטואר של הלהקה הירושלמית. בימים הקרובים היא תתיצב למבחן חדש כאשר תעלה בבכורה עולמית את גרסתו של הכוראוגרף עידן כהן ליצירה הקלאסית "קופליה".