הגיבור והקורבן
 
במכלול הדרמות האוניברסליות שהורישו לנו מחזאי יוון העתיקה ניצבת מבודדת כמעט הטרגדיה של אלקטרה בנוסח של סופוקלס. מועד כתיבתה לפני 1425 שנים ויותר מקבע אותה בצל הגרסה של אייסכילוס במחזור האורסטיאה הגדול שלו, המעמתת את האלים, בינם לבין עצמם, ואת בני האנוש, ואף זאת בינם לבין עצמם. 
 
אצל סופוקלס הנושא הוא הגנום האנושי, כפי שמסבירה היטב פרופ' טימברלייק וורטנבייקר מאוקספורד שדבריה מובאים בתכניית ההצגה החדשה של התאטרון הקאמרי: "אחת המסקנות המפחידות של המאה העשרים, אחרי זוועות מלחמת העולם, אחרי צ'ילה, אחרי המלחמות בבלקן - שכבני אדם לא התקדמנו באופן מוסרי. ככל שאנחנו צוברים ידע [...] מתברר לנו שהיצור האנושי הוא בעצם מושא של פחד ורחמים".

ואכן, כפי שהיא מאזכרת במאמרה, סופוקלס הבין את היותו של האדם חידה שיש להשתומם עליה. וכך גם בראיון המצוין והמרתק עם אולה שור-סלקטר, האלקטרה של ההצגה הזאת, אפשר להבין כי הטרגיקון היווני כיוון אל מעשי האדם, ולתודעת המחיר שעל כל הנפשות הפועלות לשלם עבור מעשיהם בשם אמונתם בצדקת דרכם.
 
למיטב ידיעתי, זו הפעם הראשונה שגרסת סופוקלס מוצגת אצלנו. זה קורה בסמוך ובצירוף (אולי לא מפתיע במיוחד) ל"צוק איתן", אך על האקטואליות המקומית של המחזה אין כמעט התייחסות בתכנייה המצוינת, שנערכה על ידי רבקה משולח לפני המלחמה הזאת.
 
אולי רק אצל פולינה אדמוב, מעצבת התפאורה והתלבושות של ההצגה, אפשר לראות את תחושת הבטן של המודעות העצמית, כשהיא מסכמת בתכנייה את הערתה על העיצוב במשפט "אנחנו, אנשים מודרניים שכמותנו, כשאנחנו שולחים את הילדים שלנו למלחמה, עדיין לא מצליחים להבין באמת: מי הגיבור ומי הקורבן".



אלקטרה (צילום: גדי דגון)

מהות הצדק והמוסר
 
השאלה שמציב סופוקלס במחזה האנושי-משפחתי שלו, ומוגשת בהצגה הזאת בתרגום בהיר וקליט מאוד של אהרון שבתאי, ובבימויו הישיר של כפיר אזולאי, היא שאלת הצדק המוסרי הנטען לטובת המעשים הנוראים שהוא מתאר. 

על פניו המחזה מתרחש בפרק הזמן "האחרון" בשרשרת האירועים שראשיתם בנסיבות היציאה למלחמת טרויה, וליתר דיוק בהקרבתה של איפיגניה כקורבן לאלים שיבטיחו את הצלחת המבצע הצבאי המטורף של היוונים, כנגד העיר שאחד מבניה, פריס, חטף אליה אישה נשואה, הלנה.
 
מי שהעלה את הקרבן היה אגממנון, המצביא של חילות יוון, שיצאו באלף הספינות ובכוחם האדיר נגד העיר הקטנה במזרח. אשתו קליטיימנסטרה לא סלחה לו, שבתרמית ובסכינו העלה את הקרבן התמים, את בתם. נקמתה לא איחרה לבוא בדמות מאהב, אייגיסטוס, שעמו היא מבצעת את תכניתה כאשר הבעל שב משדה הקרב אחרי עשר שנות לחימה. 
 
אבל בבית יש עדי ראייה לרצח הבעל - שלושה צאצאים אחרים שלהם: אלקטרה הבוחרת בלפיד השנאה ובשאיפת הנקמה על רצח האב; הבן אורסטס, שאלקטרה מצליחה לשגרו הרחק מהארמון מחשש שאייגיסטוס, המוכרז כמלך, ירצח גם אותו, וכריסותמיס הצעירה שבוחרת להיכנע לגורל ולהיות חלשה תחת שלטונם. 
 
רצח ועוד רצח
 
המחזה מתאר כמעט יממה אחת שבה תתמקד השאלה הסופוקלית במחיר הנקמה, במהות הצדק והמוסר, ובגנום האנושי הנושא אותם בשרשרת הדי.אן.איי האוניברסלית של "איבה תחת איבה, רק רצח יכפר על רצח". זו כתובת הדם האדומה שאלקטרה כתבה על קיר האריחים הלבנים אחרי רצח אביה, כפי שמתאר קטע הווידאו-ארט הראשון של יואב כהן, שבו ניראים הילדים אלקטרה ואורסטס, לצד גופת אביהם.
 
המחזה נפתח 15שנים אחר כך. אורסטס והאומֵן שהציל אותו מגיעים לארמון עם תכנית לרצוח את האם ובעלה, הם מכינים תכנית שלפיה האומן יגיע כשליח המודיע על מות אורסטס, ואחר כך יובא "אפרו" בכד כהוכחה למותו.
 
אלקטרה עדיין נחרצת בשנאתה לאמה ולבעלה החדש, ועדיין מקווה כי אורסטס ישוב לנקום את נקמתה. היא אינה מצליחה במאמציה לגייס לצדה את אחותה, ורגעי הזעם אוחזים בה, מול האכזריות של אמה שהדירה אותה ממעמדה והפכה אותה לאחת השפחות. 
 
הידיעה המגיעה על מות אורסטס חושפת את "ניצחון" קליטיימנסטרה על האלים, ומשתקת בייאוש את אלקטרה, שתקוות הנקם שלה שבה לתחייה רק כאשר אורסטס חושף עצמו בפניה. בזה אחר זה הוא מגשים את החזון שרשמה על הקיר. רצח ועוד רצח רצח. תחילה קליטיימנסטרה, אחר כך אייגיסטוס. 
 


אלקטרה (צילום: גדי דגון)

שיאים מצמררים
 
במרכז ההצגה המתארת משחק רב עוצמה של גורל, צדק ומוסר ניצב משחק רב עוצמה של שחקני הקאמרי, ובראשם אולה שור-סלקטר כאלקטרה והלנה ירלובה כקליטיימנסטרה. שני המפגשים ביניהן, לפני הידיעה על מות אורסטס ואחריה, הם שיאים מצמררים שבהם השתיים גייסו למשחקן את מלוא כישרונן הדרמטי, את עומק הרגישות האנושית - זו שסופוקלס מעניק להן בטקסט הנע בין אכזריות לחמלה. 
 
הלנה ירלובה מעצבת דמות מלכותית, מוצקה, ומיטיבה לבטא את הצדק מוחלט, נטול הספקות. אבל ככל שהיא כזאת כמי שנאבקת על המוסר האימהי שלה, זה שאגממנון רצח, לפי תפיסתה, היא גם מייחלת ברוך רגעי להשלמה של הבת.
 
היא נעה בנחישות מעוצבת בין מתכתיות לחולשה, בין אנחת הרווחה נוכח הבשורה על מות בנה, לבין האימה האוחזת בה כשהיא מזהה אותו ניצב מולה. זה הרגע שבו ירלובה מגיעה למיצוי הטרגי של התפקיד - הרגע של ההכרה בתבוסתה.
 
אולה שור-סלקטר כאלקטרה היא הר געש שמסרב לנוח מזעפו, והיא יורה את שאריות הלבה שעוד נותרו בה, באפיסת כוחותיה של שפחה חרופה, הכורעת תחת עלבון המציאות שלה ובזקיפות קומה של קריאת התיגר עליה.
 
בדיאלוגים שהיא מנהלת המשפטים חדים, מדויקים, היא יודעת רוך מהו, אך ממהרת לזנוח אותו מול אחותה, והיא יודעת מהו כוח, שהיא מיטיבה לשחרר כחצים מורעלים לעבר אמה. במונולוגים היא נטרפת בסערתה, ומטלטלת בייסוריה, כמו בקינתה על אורסטס. 
 
אך יותר מכל אולה שור-סלקטר כובשת בשני רגעים של שתיקה. הראשון היה זה שבא אחרי צעקת הייאוש שפרצה מתוכה לשמע הידיעה על "מות" אחיה. לא יכולתי להתיק מבטי ממנה, כשהיא שומעת את התיאור המפורט. לא יכולתי לנחם.
 
ואחר כך, בסיום, מביטה באמה הנרצחת, מכסה את פניה, ויושבת לבדה. הר הגעש פלט את את אחרונת לשונות הלבה, הים נח מזעפו. כל דימוי שיעלה בכם כשתראו אותה ברגע  הזה. מרוקנת משנאתה, מייאושה, פצועה, מותשת מהקרב הממושך. וכמו בווידאו-ארט הראשון, לצד גופה שותתת דם. הפעם זו אמה. ואולי גם ההכרה, שלה, של השחקנית הנהדרת, כי מעגל הדמים לא תם.
 
גם גלוריה בס בתפקיד כריסותמיס מצליחה לעצב מצוין דמות שיש בה רוך המסביר את כניעותה למציאות ועוצמה המסבירה את סירובה לקום נגדה, כמו . בתמונה שבה היא מנסה בשמחה גלויה לשכנע את אלקטרה שאורסטס חי, אך משמתברר לה על בשורת המוות היא מתחשלת והופכת באחת להיות האחות השואבת מאותם מקורות אך מגיע למסקנות אחרות.
 
כך גם אודי רוטשילד שמיטב משחקו הוא בהתוודותו על זהותו בפני אלקטרה, תמונה של יופי וגעגוע, ואחר כך כאשר הנקמה היוקדת החושפת את התבגרותו-גבריותו המאיימת, את היכולת להרוג ואחר כך לנגב את הידיים מהדם הראשון, לפני שיטרוף את קרבנו השני.
 
אותו שילוב מעניין של רוך ונחישות מעצב גם את משחקו של יוסי קאנץ המרגש בדמותו של האומן שליווה את אורסטס בכל שנות גלותו ועוזר לו לנקום את רצח האב והמלך שהוא היה הנאמן לו. (התפקיד הזה הוגדל בהצגה לאחר שהוחלט לוותר על תפקיד אחר, זה של פילאדס חברו של אורסטס.)  
 


אלקטרה (צילום: גדי דגון)

יגאל זקס כאייגיסטוס בסצינה הקצרה שלו לפני הילקחו אל מותו מעצב מצוין את האכזריות והעריצות, ואת התיעוב כלפי אלקטרה. את הצוות הזה משלימות במשחק מדויק ובשירה חדה ארבע נשות המקהלה, חברותיה השפחות של אלקטרה - הגר דנון, דנה וישינסקי, מונה מור-מרקוביץ' וליאת שטרן.
 
שותף סוד מלא לעיצוב המשחק ולהישגים  הוא, כמובן, הבמאי כפיר אזולאי שבחר לעצב את ההצגה במישרין, בדרך כלל חזיתית, כמעט בנוסח המואר על הצגות יוון העתיקה, אם כי במיני-אמפיתאטרון שהוקם באולם 3 של הקאמרי, שבו הוצגו בעבר הקלאסיקות של שקספיר - המלט, רומיאו ויוליה, ומקבת. 
 
אך פטור בלא כלום אי אפשר והוא גם בנה הצגה חזותית מרתקת על הבמה התלת-שכבתית הנהדרת שעיצבה פולינה אדמוב - חזית הנראית כקיר של לוחות בטון עם תריס של חניונים פרטיים, שבפתיחה, ואחר כך גם ברצח קליטיימנסטרה הוא שקוף, ברגעים אחרים הוא פתוח  עם קיר האריחים הלבנים בוהקים וספסל אבן לבן. הדם יהיה שם אדום יותר.
 
ובחזית, במה הבנויה כמשולש הנשלח לעבר הקהל כחץ, ועליו נוצות אלות הנקם המפוזרות כפתיתי שלג. איני בטוח שהיוצרים חשבו על כך , אבל בראשי שבה ועלתה השורה מישעיהו, "אם יהיה חטאיכם כשנים - כשלג ילבינו". 
 
גם התלבושות שאדמוב עיצבה משרתות היטב את הבימוי, וכך גם התאורה רבת השכבות שעיצבה קרן גרנק בצבעוניות שנעה מהלבן הקר והבוהק, אל הצריבה של השמש, ואל נחלי הדם.
 
יחד עם קטעי הוידאו המצוינים של יואב כהן נוצרה על הבמה חוויה חזותית מרתקת, שהודגשה במיוחד על ידי המוזיקה הנפלאה של אלדד לידור, שהדהדה גורל ודרמה, חמלה וכאב ברקע ובקטעי השירה של המקהלה, בניהולו המוזיקלי והעיבודים של אלעד אדר. 
 
אפילוג
 
בתחילת המאמר ציינתי את האקטואליה הנרמזת ברור בצירוף המקרים בין העלאת ההצגה הזאת לבין אירועי החודש שעבר. אך לא רק באותו ציטוט מאדמוב אפשר למצוא זאת, אלא גם בקטע מתוך "מדריך אוקספורד המתומצת לתאטרון" המופיע בתכנייה וכותרתו "התאטרון כחובה אזרחית". קיומה של החובה  הזאת, גם לא בכוחם של חוקים וכפייה, ולעתים גם כנגדם, היא צו השעה. תמיד. וההצגה הזאת, "אלקטרה"  היא ההזדמנות הנכונה לקיימה. אל תחמיצו.


לרכישת כרטיסים