אחרי עיכובים חוזרים ונשנים שנבעו מן המצב הביטחוני המעורער, מגיעה סוף-סוף הצגת תיאטרון חיפה "מיצ מיצ לימונדה" לתל-אביב, ותעלה באופן חד פעמי באולם בית ציוני אמריקה.

ההצגה, שנקראת במקור Milk Milk Lemonade, נכתבה על ידי המחזאי האמריקאי הצעיר והמצליח ג'ושוע קונקל, וזכתה בפרס המחזה הטוב ביותר באוף ברודוויי בשנת 2009.  

בארץ זכתה ההצגה לעיבוד מקורי ומיוחד של הבמאי, השחקן והכותב עופר עמרם, ששילב בה בובות, מוזיקה ותנועה.

תרנגולת היא החברה הטובה ביותר

"זה סיפור על ילד בשם אמורי שגדל בחווה לפיטום תרנגולות עם הסבתא השמרנית שלו, וסובל מהצקות ומעשי בריונות בבית הספר," מספר עמרם. "הוא מפתח עולם פנימי שבמסגרתו חברתו הטובה ביותר היא תרנגולת. הוא חולם להתקבל לתכנית ריאליטי בשם 'נוגעים בכוכבים' ובטוח שאם ינצח בה ייפתרו כל הבעיות שלו.

"המחזה מתרחש ביום שנקרא 'יום המכונה' – אחת לכמה חודשים הסבתא זורקת את התרנגולות למכונה והן יוצאות כאוכל מוכן. אמורי תמיד מצליח להבריח את לינדה ברגע האחרון, אבל הפעם היא כבר שמנה מדי ולא בטוח שיצליח.

"חוץ מזה יש לו חבר שמתעלל בו בבית הספר אבל בבית הם משחקים באבא ואמא, ובעצם יש ביניהם רומן סודי, שותפות גורל".

אפשר להגדיר את המחזה כקווירי ?

"הומוסקסואליות והומופוביה הם כמובן נושאים חשובים במחזה, אבל הוא מדבר על עוד דברים, כמו צמחונות וסרטן - המחלה שהסבתא גוססת ממנה - נושאים כואבים וקשים.

"למרות שם ההצגה והעובדה שהיא עוסקת בילדים, אני מדגיש שזו לא הצגה לילדים. השם המקורי שלה - Milk Milk Lemonade – הוא שם של שיר גס מאוד באנגלית. היא כתובה בצורה מאוד פרועה ואסוציאטיבית, לא תמטית, והעלילה מלאה טוויסטים מפתיעים. המחזאי הגדיר אותה כ'הצגת ילדים למבוגרים'".

"מיצ מיצ לימונדה" צילום: אייל לנדסמן

כריות של נוצות, אטב כביסה וכפפת גומי

איך שמרת על הרוח הזו בעבודת הבימוי?

"רציתי ששפת ההצגה תישאר נאמנה למחזה ותהיה יצירתית, ועשיתי את זה בכל מיני אופנים. הקונספט הוא שיש במה ריקה והחווה נבנית עליה, תוך שימוש בחומרים לא ריאליסטיים, רדי מייד. התרנגולות, לדוגמה, הן לא בובות מעוצבות אלא כריות מלאות נוצות עם אטב כביסה וכפפת גומי.

"יש משהו נאיבי בתפאורה הזו, כאילו דרך עיניים של ילד, ובגלל זה יצרנו את הכול בלואו-טק. יחד עם שני טור, האחראית על התפאורה והאביזרים, מעיין רזניק שעבדה איתי על הקונספט של הבובות ואדם קלדרון על התלבושות ניסינו למצוא איך לתרגם תהליך יצירתי לשפה של חומרים.

"דבר נוסף קשור לדמות המספר בהצגה. במחזה יש דמות אחת שמשמשת כמספרת, ואני הפכתי אותה לשלוש דמויות שמפעילות בובות. הן מפעילות למשל את דמות העכבישה הבודדה שעוקצת את לינדה התרנגולת וגורמת לה להתנפח.

"המתרגם דורי פרנס עשה עבודה מעולה שעזרה מאוד לשמור על רוח המחזה, והמוזיקאי אור מורן ייצר את אווירת החווה – מוזיקת קאנטרי שכוללת בנג'ו, יוקלילי ונגינה על כפיות.

"מיצ מיצ לימונדה", צילום: אייל לנדסמן
 
והעבודה עם השחקנים?

"רוב השחקנים בהצגה - קרן אור, מעיין ויסברג, ולדי פסחוביץ', רון ריכטר, גיל רשף וארז שהרבני – הם צעירים, חוץ מאייל רוזלס שמשחק את הסבתא. גם איתם עברתי תהליך מעניין של חיפוש – איך לבטא כל דבר, איך למצוא את השפה של המפעילים ביחס לדמויות.

"זה היה לא קל כי היינו צריכים כל יום לנסוע לחיפה ולחזור, אבל בסופו של דבר יצרנו קאסט מהודק, חזק, אנשים מקסימים שהכניסו את כל מה שיש להם לתוך החוקים שקבענו להצגה, ורואים את זה על הבמה. בסופו של דבר יצאה הצגה מאוד צבעונית, שנוגעת בנושאים לא פשוטים אבל נשארת מצחיקה, קולחת, מלאת חיים, ועם המון אהבת אדם". 

"רוב החברים שלי לא הולכים לתיאטרון"

העלאת ההצגה במסגרת התיאטרון הרפרטוארי, טוען עמרם, היא מהלך אמיץ מאין כמוהו. "אני שנים עובד בפרינג', ואני יודע מה זה תיאטרון רפרטוארי. הם לא מתעסקים עם דברים אדג'יים ולא אוהבים לקחת סיכונים. כשתיאטרון חיפה הציע לי לביים את ההצגה הזאת, לא האמנתי. זה מעיד על מחשבה משוחררת, לא שבלונית".

איך הקהל החיפאי מקבל את ההצגה?

"לא רע בכלל, יחסית".

יחסית למה?

"תראי, זה לא סוד שהקהל של התיאטרון בארץ הוא יחסית מבוגר ושמרני, ובחיפה זה אפילו יותר בולט. אבל הם דווקא נענים לאתגר. הם מזדהים עם דמות הסבתא השמרנית, ההומופובית, שחושבת שכל אחד צריך לעשות את התפקיד שלו – בנים הם בנים ובנות הן בנות. הסבתא מייצגת אותם, אבל דרך ההצגה הם זוכים גם לראות את דמות הילד, שמרגיש שהוא חי בסביבה שלא מתאימה לו ולא מבינה אותו".




עופר עמרם (צילום: אייל לנדסמן)

יצא לכם להופיע גם מול קהל צעיר?

"יצא לנו להופיע מול תלמידים, והם מאוד מגוננים על הסטרייטיות שלהם. אין בהצגה משהו מאוד בוטה או הארד-קור, אבל היא בכל זאת מטלטלת אותם, מעקצצת להם את קצות העצבים.

"אבל באופן עקרוני, תיאטרון הפך כבר מזמן לעניין של זקנים, כמו אופרה וקונצרטים. אני בן 37, ורוב החברים שלי לא הולכים לתיאטרון, וזה בעיקר בגלל הבחירות של הרפרטואריים. אחרי שראית בתור נער שלוש-ארבע הצגות משעממות, אתה כבר לא רוצה יותר. בגלל זה אני חושב שמה שעושים מנהלי תיאטרון חיפה הוא כל כך חשוב".

היית משתמש כאן במילה שליחות?

"בהחלט. משה נאור המנהל האמנותי ועמיר קליגר הדרמטורג בוחרים מחזות שיש בהם משהו מרענן ומאתגר. הם מנסים לייצר רטט שיביא את הצעירים לתיאטרון, שיהפוך את התיאטרון למשהו עכשווי ולא זקן וממוחזר. גם ככה נורא קשה להוציא אנשים מהבית ומהטלוויזיה ואם הם כבר יוצאים, הם ילכו לסרט או להופעה, לא לתיאטרון.

"הרבה יותר קשה לעשות הצגה טובה מאשר סרט קולנוע. צריך שכל כך הרבה אלמנטים יעבדו יחד – מחזה מרתק, שחקנים טובים, קשר עם הקהל, קצב טוב. לכן רוב ההצגות הן בסדר, ליד, מעניינות במקרה הטוב אבל לא מטלטלות. אבל כשהצגה עובדת באמת, אין דבר יותר עוצמתי מזה. אתה שם, באולם, וזה הרבה יותר חזק מכל סרט או הופעה, ובטח מתכנית טלוויזיה".

"מיצ מיצ לימונדה", צילום: אייל לנדסמן

אתם מחכים להצגה בתל אביב?

"בקוצר רוח. קודם כל ריכוז הקהילה הגאה הגדול ביותר הוא בתל אביב. בטוח שבכל הצגה נתונה יש בקהל עשרה אחוז גייז, אבל בתל אביב רוב הסיכויים שיהיו יותר. חוץ מזה, היתה לנו כבר הצגה אחת בתל אביב שהיתה מעולה. הקהל התל אביבי, אולי בגלל שהוא חשוף ליותר דברים, הוא הרבה יותר זורם, צוחק יותר בקלות. בחיפה זה קצת מאבק, צריך לכבוש את ליבם. בתל אביב ישר קולטים את הקטע ועפים על זה".
 
"מיצ מיצ לימונדה" תעלה ביום ראשון, 24 באוגוסט 2014 ב-21:00 בבית ציוני אמריקה בתל אביב. בתיאטרון חיפה תעלה ההצגה בימים שני עד רביעי, 20-18 באוגוסט 2014 ב-20:30, רביעי-חמישי, 27-28 באוגוסט ב-20:30  וב-18-16 ב-20:30 , 20 בספטמבר ב-21:00.לרכישת כרטיסים לתיאטרון חיפה בטל': 04-8600555
 
לרכישת כרטיסים בתל-אביב