הסך הכל של ארבעה דואטים, סולו ורביעייה גדול בזכות האיכות של כל יצירה
בהומור תוסס
פסטיבלים למחול, כמו "אינטימדאנס" של תמונע, "הרמת מסך" של מנהל תרבות, "מחול אחר" ו"גוונים במחול" של סוזן דלל, נמדדים בדרך כלל באמצעות היצירות הבודדות המוצלחות, ולעתים גם קורה שהמכלול איכותי ומעניק לפסטיבל של שנה מסוימת מיקום באחד מתאי הזיכרון.
נראה כי פסטיבל "זירת מחול 2014" של הזירה הבין תחומית בירושלים הוא הדוגמה לכך, ולא מעט בזכות ניהולו האמנותי הנבון של סהר עזימי. הצפייה ביצירות כשהגיעו לתל אביב בהמשך ישיר להצלחת אינטימדאנס יצרה תחושה ברורה של איכות מצטברת ומבטיחה המשכיות באהדת הקהל בארץ ובחו"ל (ואפילו בימים אלה של חרמות).
שני ערבי המחול שהועלו במרכז סוזן דלל כללו חמש מתוך שבע היצירות שהועלו בירושלים ונוספה אליהן יצירה חדשה ורעננה שפתחה את הערב הראשון, שסימנו העיקרי היה הומור עצמי של היוצרים. זו הייתה Fail Better, יצירת ביכורים בוגרת של הרקדן אורי שפיר, שחזר לארץ אחרי שהות קצרה בחו"ל, ומיד השתלב במיטב כשרונו ביצירותיהם של כוראוגרפים אחרים.
היצירה של שפיר היא דואט-פרפורמנס מצוין לשני בנים, שאותו רקד יחד עם עומר עוזיאל, ושלא כמקובל בעת האחרונה ללא פיתוח אופנתי הומו-ארוטי, אם כי המהלכים המשתנים מוליכים בסופה אל סימן ראשון של מה שיכול להתפתח ביצירה הבאה, או בחלק שני שעדיין לא נוצר. עד אז השניים מפרקים את עולמם, בהומור וברצינות הנשלפת מתוכו, לאותם גורמים שהופכים את הרך הנולד לגבר.
עם חפצים ובלעדיהם, בהתבוננות הדדית וגם בהתבודדות הדדית, הם יוצרים בועות זמן קפוא, זה שביום מן הימים יגדירו כזמן האבוד שלהם, כמו זה ששפיר מדגים כשהוא סורק את גופו בעזרת מצלמת טאבלט שהמסך שלה מופנה אל הקהל, או כאשר היצירה בביצועם החי מאוד של עוזיאל ושפיר, הופכת לשעשוע המזכיר את משחק בלוני הסבון שהתנפצותם תמיד מכאיבה לילד הנושף אותם. הנאה, שמחה, אכזבה וכאב, כראוי לכל ילד שסולל דרכו בחיים.
היצירה שחתמה את הערב היא "עבודה מהבית" של אסנת קלנר, רביעייה לשני זוגות נשים – שתיים שמטופחות בשגרת האימהות שלהן, בביצוען המדויק והמרנין של מורן יצחק אברג'ל ושני תמרי, וברקע שתיים בהריון וצופיות הליכות חייהן העתידיים, בביצוען – או נכון יותר ברביצתן – של רות ולנסי ואסנת קלנר המצויות בחודשי הריונן המתקדמים מאוד, עד כי נוצרה תחושה שאו-טו-טו זה קורה...
עבודה מהבית (צילום: גדי דגון)
מה שמרתק, לבד מההומור - גם החזותי - הוא השימוש המדויק בכל החפצים האימהיים המוכרים וגם לא מוכרים למי שמעדיפים לא להבין מה זאת אמהות. זה בהחלט מקצוע רב משימות וקלנר היטיבה לתאר אותו בתנועה שיש בה ממחוות היומיום ומ"תגובות" מחוליות מדויקות של קטעי סולו ודואטים, נוכח השתאותן של צמד הרובצות ברקע על הכריות הנוחות, שהפסיביות שלהן נשברת ומוסיפה שכבה נפלאה להומור המשתולל.
אין לי מושג מה היו מרגישים העוללים המדומיינים באמבט או בעגלת הילדים, בחיתולים ועם הצעצועים הרבים, בפולחן האמהות שכבר מתבוססת בשגרתה וגם זו שמייחלת-מבוהלת לבואה, לצלילי הכרמינה בוראנה של קרל אורף שיצרה קלנר. אבל הקהל, וברור שגם אני, נהנינו מכל רגע.
בתווך, בין יצירתו של שפיר ליצירתה של קלנר, הועלה סולו מרצין פנים, "עונה לא!" של ענת יפה ובביצועה ועם מוזיקה של שמוליק שטרנפלד. המוצא של יפה ליצירה היה תסכול, ולא משנה ממה או איך הוא במבחן המציאות. השאלה היא עד כמה ניתן לתרגם זאת ליצירת מחול, ובעיקר לסולו, ואינני משוכנע - לפחות במקרה הזה - שניתן לעשות זאת במלוא מובן התסכול. היו סממנים מעניינים, אך לא בהכרח בלעדיים או אופייניים.
עונה לא! (צילום: גדי דגון)
מבדידות אל חיבור ובחזרה
ההומור התוסס של הערב הראשון התחלף ברצינות שהצטברה בהדרגה למסה כבדה שיצרו שלושת הדואטים המצוינים, החל ב"תא אימונים" של אודליה קופרברג, עם מוזיקה של דידי ארז ובביצועם של ניצן משה ויעקב פילצר, צמד רקדנים עדינים למראה אך כפי שתמונת הפתיחה המרתקת מבהירה - בעלי פיזיות ואישיות חזקות.
בפתיחה הזו מציבה הכוראוגרפית את הרקדנית כציפור שכנפיה פרושות, רגליה מתוחות על כפות רגליו המונפות כלפי מעלה של הרקדן השוכב בגבו על שולחן. זהו פסל ללא תנועה, ויהיה ודאי מי שייזכר באנדרטה לטייסים שנפלו על הגנת תל-אביב הניצבת על צוק גן העצמאות בתל-אביב.
אני בטוח שלא לשם כיוונה קופברג, ובוודאי לא בהמשך המתרחש בתוך עיגול שגבולותיו מוגדרים בפס לבן. מה שמתפתח נראה לרגעים כזירת התגוששות שבמהלכם עולים רעיונות כוראוגרפיים מעניינים, פיזיים, אקרובטיים, הבוחנים את הגבולות של הגוף ויכולותיו, ומפנים גם מבט לעבר הביטוי הנפשי, האישי, של היחידים ושל הזוגי.
עיגול אור גדול על הבמה הוא נקודת המוצא לדואט המרשים השני בערב - "ללא קשר דם לעולם" - יצירת ביכורים של הרקדנית אורין יוחנן, שביצעה אותו יחד עם נועה רוזנטל כצמד של ניגודי גוונים באישיות ובגוף.
זו יצירה שעיקרה, כשמה, מנסה לבחון השתייכות והתחברות, אך בפועל מוליך אל היפרדות. הדואט נפתח כשהשתיים שוכבות על הבמה והתנועה מניעה אותן במה שנראה כחיבור של גוף עם בבואתו. הן סובבות על ציר, יוצרות מבנים, מתכחשות להם או משלימות עמם.
בהדרגה הן מנסות להתרומם, כאילו להתנתק מהמגנט האוחז בהן, ואף מצליחות לפרוץ מן המעגל האיטי של המוזיקה המקורית של גל הוכברג. הביצוע כולו הוא בסימן איכות גבוהה והצירוף בין השתיים מושלם.
את הערב חתם הדואט המרתק "בינינו" של גיל קרר שביצע אותו עם איילה פרנקל, כשברקע פועם פסקול של אורי אבני. זו יצירה כבדת משקל בכל נגיעותיה המבקשות, כהגדרתו של קרר: "לפשט סוגיות וליישבן אל מול תחושת מורכבותן."
בינינו (צילום: גדי דגון)
כאן הבדידות היא הכוח המתנגד לנטייה להתחבר, אך גם היפוך היוצרות אפשרי. המתח הנוצר הוא הרבה יותר מזה שמבטאים הגופים, המחוות הפיזיות, הרטט האינטימי או התנועה הרחבה הגדולה. קרר ופרנקל - כמו שני הצמדים לפניהם - מיטיבים לבטא רגש ורגישות, וביצירה הזו זה המטען החשמלי המניע אותם.
המרחב שבתוכו הם נעים מקבע על ידי רצפי-תנועה, שיוצרים את הסולם הגנטי של היצירה השלמה בזוויות משתנות, בריכוך ובהקשחה, בקור מקפיא או בלהט פתאום. באלה, ובפרטים רבים נוספים, הצליח קרר לעצב סיפור אנושי הנראה כמיוסר.
בסיכומם של שני ערבי "זירת מחול 2014" ניתן לומר כי מדובר בהישג שהוא קולקטיבי לא פחות מאישי של כל היוצרים שנטלו בו את חלקם הטוב.
17/08/2014
:תאריך יצירה
|