תיקון למחדלי אבות  
 
ז'אן ד'ארק שמעה קולות, התקדמה לתהילה וסיימה על המוקד ככופרת. אפשר לומר שזה היה קול קורא במדבר, כלומר דמיוני לחלוטין, שגרם לשפיכות דמים אכזרית. אבל מי זוכר. קולות זה קולות, ויש הרבה כאלה מאז ומתמיד שגורמים מעשים טובים או רעים וחורצים גורלות. קולות ששומעים מבפנים.
 
אבל המחזה "קולות" של מיכל בלומנפלד שהועלה בפסטיבל הפרינג' "אביב ישראלי 5" בתאטרון הסימטה הוא בסיכומו של דבר סיפור רומנטי המתקדם לצלילי רמקול מאיים שמגיב על הנאמר תחתיו או משמיע קולות אחרים, בפס קול שעיצב ערן אזולאי עם אפקטים או מוזיקה של דניאל אזולאי.
 
מה שנראה כגרסת דו-שיח של שעשועוני טלוויזיה ויראליים, לכאורה בנוסח  "1984”,  מתברר כתרגיל של במאי קולנוע שיוצר מבחן כשרונות בצורת דייט "מקרי", שהמשודכים בו הם שני צעירים ישראלים בני 22 שברחו ללונדון ממוסר אבותיהם, שר חינוך ורב ראשי.
 
מתוך היענות לפרסום באינטרנט הם מגיעים, בנפרד, לחדר המתנה שממנו ייקראו לאודישן האמור למצוא להם יעוד מיוחל וגם פרנסה ואולי גם תיקון למחדלי האבות שגידלו אותם באהבה אבל באי-הבנה רגשית לעולמם האחר.
 
הבמאית מלכה מרין רואה במחזה התכתבות עם זרם האבסורד, דיון במאבק על זהות וחיפוש משמעות בעולם מבולבל. אפשר לומר שזה בערך מה שגם היא עשתה ביחס למחזה, שאותו ערכה לצרכי הצגתו, בחיפוש אחר ה"גודו" של כל מחזה אבסורד.
 
בניסיון למצוא את המשמעות נשכח ממנה במקצת שגם מחזה אבסורד שמתחכם עם הנוסחה של סמואל בקט, צריך שיהיה לו מנוע פנימי חזק ומוצדק במהלכים שהוא מחולל, בדברת עמוסה המייצגת לכאורה מאבק על מציאת מצב קיומי משמעותי בתוך עולם חסר משמעות.
 
על ההעדר הדרמטורגי של המנוע הזה במחזה מכפרת במקצת ההצגה בבימוי הנמרץ של מרין. כך גם משחקם הטוב של אתי קדוש ודניאל אזולאי כצעירים הנקלעים לחדר המתנה (בעיצוב של  מיכל יעקבי ולתאורה של אורי רובינשטיין)  והם יכולים לצאת ממנו כל רגע, ובמיוחד משחקו המצוין של יפתח קמינר כאיש קול פולני דובר אנגלית.


"קולות" (צילום: מיכל בלומנפלד)
 
"מי גיבור?!" - המפתח את יצרו
 
גם ההצגה "מי גיבור ?!" מאת בועז בראל ובבימויו שזכתה בפרס "פסטיבל אביב ישראלי 5”, מטפלת בנושא הדייט. אלא שכאן הוא מתנהל בתחנת אוטובוס ותחת השגחה של שני קולות של מומחים, שאותם מגלמים שני שחקנים נמרצים מאוד: עומר עציון ויאשה קריגר. 
 
שני אלה מנחים את המהלך שיחבר את צמד המשודכים – בגילומם הרומנטי של איתמר שרון ותמר חנה שטיירמן – אל המהלך שמטרתו להפוך את הבחור הלא יוצלח לגבר-גבר. זה לא קל, מתברר, אבל אם תרצו יש אהבה.
 
שלא כב"קולות", למחזה של בראל (יותר מלהצגתו) יש מנוע דרמטי רציני שאינו מסתתר מאחורי רעיונות קיומיים. אותו צמד קולות, הפועלים זה כנגד זה, אחד מייאוש, האחר מתקווה, הם ביטוי מוחצן ומקורי לכוחות הפועלים בפנים ומכוונים את המחשבות, המעשים, ההחלטות והמחדלים של “כלאדם” באשר הוא אדם.
 
הבעיה בהצגה הזאת היא שהביזור ההתנהלותי שלה גם ביזר את הצד הדרמטורגי, בעיקר בכל הנוגע לשני הקולות, שהבליעו ברעשיהם הקומיים את הלחישה הרצינית של צמד הצעירים, ובכך למעשה החלישו את הרעיון של המחזה. 

"מי גיבור?!" (יח"צ)

כך או כך, "מיהו גיבור?!" ו"קולות" הם שני מחזות שמייצגים את הרצון השולט בפרינג' לפתח מחזאות חדשה שאיננה מתיימרת להיות מהפכנית, ומנסה להיות נוחה לקהל המשתמש. אבל כך, כמובן, לא תימצא הישועה.