ענת וקסמן לא שוכחת ושלמה בר-אבא זוכר היטב איך לסחוט תנועה ממצבים נייחים, לתת משמעות לכל רגע, ובעיקר לתזמן את הצחוק של הקהל בדייקנות כך שהוא גם יוכל לנשום.
סיפורים פשוטים, לא מתוסבכים
ניל סיימון איננו זקוק להמלצות. הוא מחזאי הקומדיות העצובות ביותר. גם כשבוכים מרוב צחוק יש שם משהו רציני מאוד, וברגעי המלודרמה יש הרבה דרמה אמיתית, ותמיד זה בא עם צחוק בריא, כמעט שאמרתי במיטה חולה.
אבל המחזות של סיימון, ישנים או חדשים, אינם מיטה חולה. ההפך הוא הנכון. הבריאות שופעת מהם. הלוואי על כולנו בכל המצבים שניקלע אליהם. משפחתיים, חברתיים או אישיים מאוד.
בקיצור – מלון פלזה על שלושת המערכונים המרכיבים אותו הוא מין קלאסיקה של קומדיה אמריקנית שצלחה אוקיינוסים ויבשות ושבה וצלחה אותם פעמים אין ספור לאורכן ולרוחבן של 37 שנותיה. הרעיון של סיימון היה לכתוב שלושה מחזות קצרים המתרחשים באותה סוויטה של מלון פלזה.
במערכון הראשון חושפת אישה את הרומן של בעלה עם מזכירתו, במערכון השני מזמן מפיק הוליוודי לחדר השינה את אהובת נעוריו, שנישאה בינתיים ויש לה כבר שלושה ילדים. במערכון השלישי זוג הורים אובדי עצות כאשר בתם נועלת את עצמה בחדר האמבטיה של הסוויטה בדיוק כשהיא צריכה לרדת ולהינשא לאהובה, והם לא מבינים מה הקטע.
סיפורים פשוטים, לא מתוסבכים, לא מעיקים. כתובים בשפתו המבריקה של סיימון ובתרגומו הנקי מאוד של דורי פרנס שלא התפתה להעשיר את הדיאלוגים בהצטעצעויות מיותרות, ומיועדים מלכתחילה לזוג שחקנים שיגלמו את שלושת הזוגות.
קונצרט של הבעות
לגרסה החדשה של התיאטרון הקאמרי נמצאו שני שחקנים שהתפקידים כמו נכתבו עבורם, והבמאי לזלי לוטון ידע להפיק מהם את מלוא יכולותיהם הקומיות מבלי שיאבדו, אפילו ברגעים המטורפים ביותר, את חוט השני של האמת הכואבת או המפתיעה, ותמיד אנושית.
שלמה בר-אבא מתחיל את ההצגה בטון מינורי מאוד, עצור ומדויק מאוד. הוא לגמרי טבעי בהעמדת הפנים וגם בחשיפת הבגידה. במערכון השני הוא מתחיל לגלות סימפטומים מוכרים יותר, ומשחק את המפיק באנרגיה חרמנית ברורה. במערכון השלישי הוא כבר חוגג על כל הקופה – בשליטה מלאה.
המרתק ביותר במשחקו של בר-אבא הוא דווקא במהלכים המשותפים שלו עם ענת וקסמן שמצליחה לגנוב את ההצגה מעצמה, כל רגע ובכל אחד מהתפקידים. יש לוקסמן מנוע חיפוש בלתי מוכר שמגלה כל רגע נתון חדש ביכולות ההבעה הקומית שלה, פיזית או קולית.
היא מרתקת כאישה המגלה אט אט את בגידת בעלה, וצריך לראות איך ההבנה הזאת מתלבשת על וקסמן צעד צעד. היא נודניק רציני בתפקיד אהובת הנעורים המבויתת שרוצה, מה זה רוצה, מחורמנת אבל רק לעוד שעה אחת, או שעתיים או שלוש ועם וודקה, בטח למה לא.
ובשיא הערב, במפגש הפארסה הכל-יכולה עם בר-אבא היא חוגגת. היא האם, היא האישה, היא הכלה. קונצרט של תנועה, מחוות והבעות.
התארגנות וירטואוזית
את תפקידי המזכירה והבת הסוררה משרטטת בדייקנות טובה שירה קצנלבוגן, ואת חתנה מגלם בגימיק קטן דגן פרנקל.
בשעתו המחזה הוצג כשלוש מערכות עם שתי הפסקות ביניהן. אבל מאז השתנתה האופנה, ושלוש התמונות עולות בהצגה החדשה בלי הפסקה. זה מחייב התארגנות מהירה, וירטואוזית כשלעצמה, של חילופי תלבושות ופאות –שעיצב התפאורן אדריאן ווקס - וגם מציאת פתרון לשינויים קלים על הבמה.
את השינויים על הבמה היפה והיעילה שעיצב ווקס הפקיד הבמאי לזלי לוטון בידי שני שחקני משנה, צביקי לוין ודגן פרנקל, כצוות עובדי המלון, ועל רקע המוזיקה הנוחה של דייויד בנואה, עם שינויי תאורה קלילים של יחיאל אורגל.
לפרטים נוספים
11/10/2005
:תאריך יצירה
|