אגדת אבסורד מפוייטת על רוצח סדרתי שנדון למוות בבור זרוע בנעלי קרבנותיו
בור הנשמה התחתונה
אריאל ברונז, מחבר המחזה "בורות" נכנס לספר קורות המחזאות הישראלית לפני שלוש שנים עם המחזה "הדייר חיימוביץ'", שאותו כתב במהלך השנה השלישית ללימודיו בסטודיו של ניסן נתיב. מאז הוא שב והתנסה בכתיבה, במשחק, ובעיקר בשותפות טובה עם הבמאית מרינה בלטוב, והצירוף ביניהם ב"בורות" הוא המסד שעליו קמים, ואולי קצת מועדים, המחזה וההצגה.
יש לברונז יכולת ליטול את השפה העברית ולהשתעשע בה כך שתמונות קומיות או טרגיות נשמעות כמיטב השירה העברית, אף כי אין בינן לבין שירה שום קשר. זו השפה שלו, שפת חולין, טבעית, שאיננה מחפשת פתרונות במקום שאין, ואיננה מוצאת אותם במקומות שאולי אחרים, כמו נסים אלוני או חנוך לוין כבר תרו וחקרו ומצאו.
אצל ברונז זה הדמיון, שאולי אפשר להצמיד לו שמות תואר כמו מופרע, חולני, מתעתע. מה שתרצו ותמיד איכשהו תתפשרו על המילה הקטנה "יצירתי". כלומר הוא בורא עולם בלתי תלוי במה שאנחנו מכירים. ובמחזה "בורות" הוא מתעמק במהות המצב החידלוני, זה שהאדם נקלע לתוכו כשהוא מועד "מתוך מצב נפשי נחות אל בור הנשמה התחתונה" שממנו ישוב אל המציאות שהיא מותו.
בורות, צילום: אנג`לה שר
האדם במחזה הזה הוא רוצח סדרתי שסוהר-שופט-תליין גזר דינו למות ונקצבו לו חמישים וחמש דקות בתוך הבור, שבו יפגוש קרבן הממתין לו כדי שגם הוא כבר יוכל למות בשקט, וגם אחת, אשת חלומות משותפת לשניהם, שכמוה כמו המוות שחולמים אותו והוא מתנדף כלא היה כשמתעוררים. אמת שהיא אשליה, חיים שהם מוות. ואולי בכלל בסדר הפוך.
לאחר ההצגה ביקשתי לקרוא את המחזה ומצאתי גם כי הבעיה העיקרית עם הרעיונות של ברונז היא בהיותם בורות מילוליים, גם בהתפייטותם, וגם מדוע אינם קלים לפיענוח תוך כדי שמיעתם. התחושה היא שהוא מנסה לעבור מעל תהום פעורה – זה הרעיון הגדול - מבלי לוודא שהגשר מעליה, זו העלילה, אכן יציב ומסוגל לשאת את מלוא משקל הדימויים שלו. ואם הגשר מתנדנד, קל וחומר שגם השומעים וגם מי שיקראו את הדברים.
פנטזיה משוחררת
אבל, וזה אבל גדול, בשעת מעשה, זה בכל זאת קורם עור וגידים ונותן תחושה של בשר מדמם בהצגת הדברים על ידי הבמאים בלטוב וברונז, ובהרצאתם החזותית המרהיבה של עיני הנץ בפנסיו המאירים של יאיר ורדי, אוהל מועד "אולימפי" או "אינדיאני" ותלבושות תאטרליות מאוד שיצרה שירה וייז, אביזרים של עודד רימון, עיצוב גרפי של יוחאי מטוס ומוזיקה, בהחלט חזותית, של איגור קרוטווגולוב.
במיוחד כאשר במחול עיוועים משתעשע, מזעזע ובלתי פוסק וללא שום טקסט של השחקן יפתח אופיר, בתפקיד "ההשגחה העליונה", נשלפים, נזרקים ומעופפים מתוך אוהל "אינדיאני" גבוה, סביב לו ומעליו, עשרות רבות של נעלי הקרבנות בצבעי אדום-כתום שאינם יכולים למחות את הדימוי ממחנות הריכוז בשואה, גם אם לא לכך כיוונו.
בורות, צילום: אנג`לה שר
קאי קורבלינקוב כרוצח ובעיקר בני אלדר כקרבן הממתין לו – ולגאולתו שלו – הם הנושאים את עול הטקסט השופע דימויים והם עושים את זה בהתמסרות מלאה, משכנעים כאילו מדובר בחולין ולא בסולם הגבוה של האבסורד. כאשר ריימונד אמסלם המרגשת מצטרפת אליהם כחלום או כאמת שכל אחד מהם נאחז בה, החינגה של אריאל ברונז ומרינה בלטוב הופכת כבמטה קסמים לפנטזיה משוחררת.
ואז, בקתרזיס דמיוני לחלוטין, עולה ממעמקיה החבויים של ההצגה היפה הזאת, על כל מהמורותיה, האמת הגדולה והכואבת, שאדם לאדם הוא בור עמוק מאוד.
01/09/2014
:תאריך יצירה
|