נשים ואנושיות
שני ציטוטים מדבריו של הנריק איבסן המופיעים בתכניית ההצגה של מחזהו "רוחות", המועלה בתאטרון באר שבע בגרסתו העכשווית של עידו ריקלין, מדברים בעד המקור ובעד העיבוד גם יחד.
הציטוט האחד אומר "אני לא בטוח שאני יודע מה הן בכלל זכויות הנשים. בשבילי זו שאלה של זכויות האדם".
לפי המובאה האחרת כותב איבסן:"לפני שאני כותב מילה אחת,אני חייב שתהיה לי הדמות בראש לפרטי פרטיה. אני חייב לחדור אליה עד לקמט האחרון של נשמתה. אני תמיד מתחיל מהאדם […] אני קודם כל חייב להיות בטוח באדם מכל אספקט של האנושיות שלו...”
ואמנם נשים ואנושיות ניצבים על קרקע מוצקה במחזה המקורי מ-1882, שרבים נטו לראות בו פריצת דרך מלקה בבורגנות, בכנסיה ובשמרנות המוסרית של נורווגיה ובמילים אחרות בצביעות הכללית של החברה שם. אך בחלוף השנים, ולפיכך בעיבוד של עידו ריקלין המציב את המחזה ב-2009, הנשים והאנושיות מעמיקים אחיזתם במתרחש. אולי אף יותר מבמקור.
שלד העלילה נותר כשהיה: ערב חנוכת בית יתומים חשוב על שמו של אריק אלווינג, שמת שנה לפני כן, חוזר הביתה הבן אוסוולד. שני האירועים האלה מוליכים לשורת גילויים וחשיפות של שלדים וסודות שהוסתרו היטב על ידי הלנה אלווינג, האלמנה והאם, בשיתוף עם הכומר המקומי מנדרס. למשרתת רגינה ולאביה יאקוב אנגסטרנד יש מניות בכורה השמורות אף הן בארון של האם.
התחושה הכללית שלי היא שריקלין השאיר בעיבוד שלו יותר איבסן מכפי שהיה זקוק לו, והסתפק ב"שידרוגים" של השפה ומושגים כלכליים ואחרים - שככל שהרחיק אותם מהמקור כך נשמעו טבעיים ונכונים; כמה עדכונים בני זמננו של תפקודי רגינה ואביה; והעברת מקום ההתרחשות לניו יורק המתירנית של המאה ה-21 שאליה הורחק אוסוולד ובה פיתח קריירה אמנותית , במקום פריז, עיר ההדוניזם של המאה ה-19 במחזה המקורי.
"רוחות", צילום: מעיין קאופמן
שינויים מהותיים
לשינוי האחרון הזה יש תוצאה מעניינת בדיון המשמעותי בין הכומר לאוסוולד על מהות ה"משפחה". אצל איבסן אוסוולד הצעיר מספר על משפחות צעירות ללא נישואין, ומנדרס המזועזע מטיף למימוש הרעיון בתפיסתו הדתית על כל משמעויותיה בעת הרחוקה ההיא, שעדיין רבים האוחזים בה מאותם טעמים.
אצל ריקלין אוסוולד מציב מול הכומר את המציאות החדשה "המזעזעת": זוגות חד מיניים. זה אולי מתבקש, מה גם שבשלב מאוחר יותר ריקלין גם מכניס רמז על היתכנות של משיכה מינית חבויה של הכומר כלפי חברו הטוב אריק אלווינג, אביו של אוסוולד. בהמשך ירמוז ריקלין לאפשרות שהכומר, שעולמו המוסרני התמוטט, הוא זה שיגרום במודע לשריפה שתכלה את בית היתומים.
אלה שינויים שאינם משנים מהותית אלא רק נותנים נופך עכשווי לעומת השינוי המהותי וחשוב יותר המשנה כליל את חלקו האחרון של המחזה ואת מהות ה"רוחות". זה שינוי הנובע מהקדמה המדעית והרפואית ביחס למחלת העגבת (סיפיליס) שמניעה בהסתר ובגלוי את מנוע הדרמה, וכך גם ביחס להפרעת אישיות גבולית של האב, שהעיבה על המשפחה בעבר.
השינוי הזה משנה את דמותה הטרגית של הלנה אלווינג, גם ככוח בעל ידע אלים וגם כקרבנו. הקללה הרובצת על מוחו של אוסוולד איננה תורשתית, כפי שחשבו בעבר, וכך גם הוא בגרסה הזאת. ההסברים על המחלה, על הדגירה, ההחלמה האפשרית וזו הבלתי אפשרית הופכים אצל ריקלין לקללה בעלת נפח של טרגדיה יוונית, מסוג זו של אדיפוס. זה כשלעצמו הישג מעניין וחשוב.
"רוחות", צילום: מעיין קאופמן
שיאי בימוי ומשחק
וכך גם הבימוי של ריקלין, שהיטיב לעצב דרמה בת זמננו, בתפאורה המצוינת של סבטלנה ברגר, שהוציאה את ההתרחשות מהחדרים האפלים אל החצר שבה ייערך טקס ההנצחה של האב המת, שפסלו העטוף ממתין לחשיפתו החגיגית.
במרכז החצר מסך גדול שעליו יוקרנו סרטוני העבר "המפואר" של האב ומורשתו, ובה יגיעו לביטויים המלא התאורה של פליס רוס, התלבושות של אורן דר, הפסקול של אליוט בן עזר והמולטימדיה של ג'ראר אלון בעריכתה של קרן אלון.
שם, בחצר שתזדהם בהדרגה והסדר המופתי שלה יופר, משיג ריקלין משחק קבוצתי משובח שבו כל אחד מהשחקנים מגיע לרגעי שיא מרגשים ומרתקים. ניר מנקי יוצר דמות מלאה של יאקוב אנגסטרנד, שהוא עם כל חסרונותיו ה"מענטש" בחבורה; ענבר דנון מקסימה בתפקיד רגינה, והיא מקבלת תנופה דרמטית חזקה בתמונת ההתפקחות שלה מאשליות ורמאויות.
אמיר קריאף הופך את תפקיד הכומר מנדרס לסמל הצביעות הדתית, כטרטיף שידו בכל – בנשמות של צאן מרעיתו ובנכסיהם. הוא מיטיב לעצב את השתלטנות המילולית המגוננת מפני האמת המכרסמת. בעיבוד של ריקלין נוכחות הכומר מוגברת (גם אם קצרה יותר מבמקור) וקריאף ממצה אותה במלואה.
"רוחות" צילום: מעיין קאופמן
תום חגי בתפקיד אוסוולד מגיש את משחקו הטוב ביותר עד כה. הוא חי מאוד את המוות השוכן בו מבלי לשקוע במלודרמטיות. למעשה הוא הפוך מזה. יש בו תוקפנות, ויש בו רוך ובשניהם הוא נראה ומתפקד בטבעיות. ככל שהחשיפה גדלה כך חגי מצליח למקד את אוסוולד כקרבן המחכה לגאולה.
במרכז, במלוא יכולותיה וכישרונה, ניצבת שירי גולן כהלנה אלווינג. שיתוף הפעולה בינה לבין ריקלין החל לפני שנים רבות כשהיא שיחקה ב-Joe Egg שהוא ביים בקאמרי. את ההצגה הנוכחית הוא עיבד בזכותן ולמענן של רותי ריקלין, של גולן שגומלת לו במשחקה ובעיצוב המקורי מאוד של הלנה.
כבר בכניסתה הראשונה גולן היא האישה המודרנית, היודעת לנהל, לתמרן ובהמשך גם להיות זו ש"מביאה למשפט" את העולם שהיה ואת זה שממשיך במסורת דיכוי הנשים בידי בעליהן, שמחייב אותן לתת את הלחי השנייה, ולשמור על החזות המושלמת של המשפחה. לכך היא מוסיפה נופך אלים, כאיזמל חד המוגש בחיוך, אפילו ציני, ובסופו של דבר חושף אותה אל המודעות המלאה של אשמתה ושל חלקה בסאגה המשפחתית הכבדה.
"רוחות" של ריקלין ותאטרון באר שבע היא הצגה שמצליחה להעתיק את העבר אל העכשווי, וככזאת היא מרתקת ומרגשת.