לגעת במציאות ובחברה
 
מנהליו האמנותיים של פסטיבל צוללן, עידו פדר ומשה שכטר אבשלום, בחרו ללכת השנה אל חקר הטרנספורמציה המרתקת, להגדרתם, של המחול בישראל. "נדמה שהעוסקים במלאכת המחול דורשים לחוש מה שקורה לגוף בזמן אמת", הם כותבים, "לחשוב את המחול, לתור אחר דימויים חדשים שיופיעו על ובכוח הגוף ואולי אף לזמן את ה'חדש'".
  
לדבריהם כוונתם היא לנסות לגעת, יוצרים וקהל גם יחד ב"פוליטיקה של המחול", אך לאו דווקא ל"מחול פוליטי", יצירתי או מגויס, "אלא, נציע מגוון של התעמקויות במחול שיחשפו את 'הפוליטי' הייחודי לו". בין השאר "על ידי האופנים בהם הוא נוגע במציאות ובחברה".
 
הצהרת כוונות תמיד נבחנת במעבר מההלכה אל המעשה ובסוף השבוע, בשלושה מופעים שראיתי, שניים בתאטרון תמונע, ואחד במוזיאון תל אביב, אפשר היה לזהות את הביטוי המעשי של הכוונות בשלושה כיוונים – הפוליטי, האישי, החברתי.
 
באופן כוללני אומר ששני הראשונים מאתגרים את החשיבה על מחול, ובכך כוחם, והכיוון השלישי מנסה למקם את המחול במרכז הווירטואליות הממירה מציאות אחת באחרת, ובכך חולשתו.
 
ארכיון – כיבוש אמנותי
 
המחול הפוליטי המובהק הוא "ארכיון" שיצר ארקדי זיידס כלעומת סרטי ארכיון שצולמו על ידי מתנדבי "בצלם" שכיוונו את עדשות המצלמות שנמסרו להם לעבר הישראלים שבעבר הפלסטיני של הקו הירוק, כלומר בשטח הנכלל תחת הגדרת "כיבוש" בלקסיקון הנוכחי של נוכחות-שליטה-בינוי/הרס-עקירה אזרחית או צבאית, בחסות תקנות או בהפרתן.
 
זיידס ערך מקבץ קטעים שאפשר להגדירם כמנומסים למדי. גם אם יש בהם אלימות, איום, או כוח – וכל זאת מבלי שיהיו בצילומים פלסטינים – הם כשלעצמם נטולי המרכיב המזעזע או המקפיץ את הצופה. רק נוכחותו של זיידס המתבונן, כמו הקהל, או המתקשר עם המצולם באמצעות תנועת גופו, היא שמעניקה לקטעי הסרטים את עוצמת הכיבוש.
 
זה מגיע לשיאו בחלקה האחרון של היצירה שבה זיידס, שכבר אימץ לעצמו שלל תנוחות גוף או תנועות, או מחוות, הופך לגוף אחר מגופו שלו, ושוקע במערבולת שיצרה עבורו דרמטורגיית הסאונד של תום טללים המצטרפת לזו של קטעי הסרטים. זה קורה אחרי שבחלקה השני של היצירה, בלי הקרנת הסרטים ובלי הסאונד, הוא יצר בגופו את הקטלוג של התנועות שאימץ.
 
במלוא ההערכה לחלקה האחרון של היצירה החשובה הזאת, למרות העדרו של  עיבוד כוראוגרפי שהיה משחרר זיידס מ"הנאמנות למקור", דווקא החלק הראשון של היצירה הוא בעיני החשוב והמהותי בה.
 
בחלק הזה זיידס מנהל דיאלוג עם הסרטים שהוא צופה בהם, ובהדרגה מתחיל לדבר בשפות הגוף שהוא רואה בהם. זה הכיבוש האמנותי של זיידס, גם אם לא יאהב את ההגדרה הזאת. זו הפוליטיקה של גופו ושל מחולו. וזה אמיץ בכנותו. 
 


ארכיון, ארקדי זיידס (צילום: גדי דגון)




Ce ConTexte – כנחש המשיל עורו
 
כנות ואומץ הם גם שם המעשה האמנותי האישי הנועז של יואב ברעלי, שהגיע מצרפת, שם הוא פועל בעשור האחרון, ושם יצר את המחול המיוחד  Ce ConTexte (=בקשר לזה) שבו הוא שואל את עצמו שאלות טורדניות ביחס לעצם היותו רקדן/פרפורמר המתחכך בקהל במפגשים הנתונים בין השאר להשפעות של מקום וזמן.
 
היצירה, והיא בהחלט עונה על כל הגדרה יצירתית שנחפש, מחפשת תשובות לשאלות אישיות שברעלי מיטיב לנסחן: "מה בעצם אני עושה פה? למה אני רוצה להופיע? מה יש לי לומר? מדוע אני רוקד באופן שאני רוקד בו?”. כעדותו, הוא גילה את עוצמת ההשפעה  שיש להקשר, לסביבה, לתאטרון, לסיטואציה עם הקהל עליו ועל תוכן העבודה.
 
בניסיון לנטרל את אלה, לרגע, מדובר בתהליך נפשי לא פחות משהוא תהליך פיזי של תנועה המצטברת או מתגברת ממצב ראשוני בתוך הקהל, בזחילה או בגלגול המובילים אל החלל הגדול – הבמה והתאורה והרמקולים – שבו הוא יצבור כוח לעמוד על רגליו, להזין את הגוף בנחישות או ברכות, ולפשוט מעליו את המסכה של בגדים כנחש המשיל את עורו ולנוע בעירום מלא בשדה הדמיון המציאותי.
 
אבל, היה ערך מוסף להופעה החד פעמית  שנערכה בליל שבת בתמונע, עם יין, חלות וענבים שחולקו לקהל, שחלק נכבד ממנו היו בני משפחתו של ברעלי, כולל ילדים, שבאו לצפות, להתגאות בבן שמביא יצירה שנולדה במצב שהיה זר בארץ זרה ולראשונה יגיש אותה בארץ, בעברית רכה, אינטימית.
 
עמידתו, תנועתו, כל יצירתו נקלעו למצב "פוליטי" אישי שבו האקטואליה של הנוכחות המשפחתית מולו תובעת את ליטרת הבשר מהאיכות המקורית של יצירה הנרקדת אצל זרים, בקרב זרים.

בחו"ל הוא היה "הזר" ולרשותו עמדה האחרות הטבעית. כאן הוא "אורח" בסעודת שבת משפחתית. והנרקד אומר "ונשמרתי לנפשי". במחשבה שנייה ושלישית, ברעלי כזיידס, בתוך יוּרָה לוהטת של כיבוש.




Ce ConTexte, יואב ברעלי (צילום: סלין מרטין)




משחק חופשי – דייט טכנולוגי
 
להבדיל משניהם יצירתה של לילך ליבנה "משחק חופשי" מתבססת על כיבוש טכנולוגי שבאמצעותו היא מנסה לבחון את המתרחש במרחב שבין הגוף לדימוי. זהו חלק שלישי בסדרת מחקרים פרפורמטיביים, שפותח במהלך שהות-יצירה ברומניה בשיתוף במאי הקולנוע טל הרינג.
 
נקודת המוצא שלהם היא ש"הדימוי" והמדיה הם הגורמים המשמעותיים בחיינו. לפיכך הם מציעים "להמיר את הגוף הממשי לגוף מפוקסל. להמיר את התודעה למח קולקטיבי שמחובר בלוויין... ונהפוך לקווים, צורות וקוד פתוח" במטרה "להיפגש מחדש עם אנשים".
 
אינני יודע איזה מין דייט הם העלו בדמיונם, אבל הם מפעילים את הקהל וזו אולי מעלתה המובהקת של יצירת הפיקסול שלהם. מעבר לכך לא מצאתי בה את הנתון העיקרי האמור להתבטא ביצירה אמנותית – את היוצרים עצמם. לא כמפעילים אלא כפועלים. לא מבחוץ אלא מבפנים.
 
כי למרות שהם היו שם, ובזוויות שונות מוצלחות אף נראה שיש בשניהם חומר מעניין,  הם לא חצו את קו הגבול המפריד בין מציאות וטכנולוגיה לדמיון ואמנות. אם רק היו מרשים לעצמם להיחשף, כמו ברעלי או זיידס, ייתכן שהמפגש המבוקש היה מתגשם.
 
גם מיקומה של היצירה המוגדרת על ידם כ"מעבדה-טכנולוגית-מקדשים" באולם הכניסה של מוזיאון תל אביב חסרה את הנוכחות של המקום. להרגשתי מוטב היה אם היו מעלים את רעיונותיהם במתחם נטול זהות כה ברורה, ומסתפקים בחלל כמו זה של תאטרון תמונע.



לילך ליבנה, משחק חופשי (תמונת יח"צ)





בסיכומו של סוף השבוע הזה של פסטיבל צוללן ניתן בהחלט לראות ביטוי משמעותי לתנועה המוליכה את המחול והתנועה מהמופשט אל המוחשי, ואת הגוף מהפרטי אל הכללי ומבלי לאבד את הזהות הראשונית.