מחווה של תרבויות
 
שיתוף הפעולה בין יוצרי מחול ותאטרון-מחול ישראלים ויפנים איננו חדש, ובעבר פתחו את הנתיב הזה תאטרון קליפה של עידית הרמן ודמיטרי טולפנוב ולהקתם של ענבל פינטו ואבשלום פולק. אפשר לצרף גם את "פורו" יצירתו של אוהד נהרין עם האנימציה של טבאימו.
 
נראה כי יש איזה חוט סמוי שבאמצעותו חוברים השקט היפני אל הסער הישראלי, ואולי זו ההשפעה של תרבות המערב שמחברת את שתי תרבויות המזרח, הקרוב והרחוק. בכל מקרה במרכז המחול סוזן דלל ובשיתוף עם שגרירות יפן עולה עתה מיזם מחול חדשני שמביא שבוע מיוחד של פעילות מחול עכשווית מיפן.
 
ערב הפתיחה אמש היה מחווה לשיתוף הפעולה היצירתי של ישראלים ויפנים הפועלים בישראל – ויש כמה רקדנים ורקדניות שתקעו כאן יתד עמוקה – ובשלוש מתוך ארבע היצירות התגלתה תמונה מחולית מעניינת, שהיו בה רעיונות כוראוגרפיים וביצועים מרשימים.
 
"יהודה ישו על בסיס סויה" – עניין זוגי
 
את הערב פתח המחול "יהודה ישו על בסיס סויה" – יצירה מענינת של אלה רוטשילד, לשעבר בלהקת בת שבע ועתה יוצרת עצמאית, ומיראי מוריאמה, כוכב בשמי יפן שמתארח בלהקת פינטו-פולק ביצירתם "פרחקיר".

היצירה נוצרה בעקבות הסיפור "heed my plea" שנכתב על ידי הסופר היפני Osamu Dazai שמתבסס על יחסיהם המורכבים של יהודה איש קריות וישו.
 
הדואט בנוי בשלושה חלקים, כאשר הראשון בהם מספר בטקסט יפני ובהמשך גם בעברי (בו זמנית), ובתנועה מסוגננת על המפגש התרבותי והיצירתי, מבעד לחוויית הזוגיות. בחלק השני רוטשילד נחבאת מאחורי שתי כנפיים שחורות בעומק הבמה והתאורה הסמויה שם יוצרת צלליות שלה לכל גובה הקיר האחורי.
 
בנקודה זו אני חייב להקדים את המחמאות ליעקב ברסי, מעצב התאורה של מרכז סוזן דלל, שיצר בכל הערב תמונות-אור מרתקות שהעמיקו את חוויית היצירות, כל אחת על המאפיינים והגוונים הנכונים לה. מחמאות גם לזוהר שואף על החפצים שעיצב ליצירה זו.
 
החלק השלישי מנסה לפענח דרך גילויים אישיים, ואי הבנות, את פשר הזוגיות שנוצרה, ואפילו אם רק למען האמנות.
 
"סונטה בארבע תנועות" – מבעד לשונה
 
היצירה השנייה בערב הייתה "סונטה בארבע תנועות" של שלומי פריג', המוכר יותר כמוזיקאי שמצא דרך מקורית משלו לעולמות של המחול (ושל השירה העברית). ההגדרה שפריג' נתן ליצירה היא "סונטה לשני אנשים בחדר אחד, בארבעה קירות מתקלפים, בטעם חמצמץ".


סונטה בארבע תנועות (צילום: גדי דגון)

למעשה זהו דואט המביא התבוננות-תנועה מסוקרנת בין שתי נשים שאותן מייצגות באנרגיות לוהטות הרקדניות מאי ערמון, בהירה וגבוהה, ומאמי שימאזאקי, כהת שיער שהגיעה ללהקת בת שבע לפני 17 שנים, ואחרי פרישתה מהלהקה נותרה כאן כבעלת שורשים יפניים ותפרחת ישראלית.
 
מה שמייחד מאוד את היצירה אלה שני קטעי וידאו ייחודיים של איתמר לוריא, שבראשון בהם, צבעוני ופותח את היצירה מתקיימת משוואה וחפיפה בין פניהן של שתי הרקדניות, במהלכים המצרפים את תווי הפנים, את העיניים כמי שמנסה לבחון את המשותף מבעד למפריד. ואת זה הוא ידגיש בסרטון המסיים בשחור לבן.
 
"לאס מאנינאס" – יחיד צומח בחברה
 
היצירה השלישית "לאס מאנינאס" (כשמם של ציורי מופת של ולאסקז ופיקאסו) היא מחול סולו מאת טומו סונה, ובביצועה, שבוחן את שאלת הזהות של היחיד בחברה, אם כשהוא לעצמו או אם כשהוא בזיקה אל הכלל. מה שסונה מצליחה לבטא הוא כי בעיקרו, היחיד מבקש לשמר את יכולתו להיות מאושר, כי כאשר הוא באינטראקציה החברתית היא עלולה לתבוע את מחירה.
 
כמו ביצירה הקודמת גם כאן נוספה לכוראוגרפיה ולביצוע המרתק תרומה גרפית מעניינת והפעם זו אנימציה יפהפייה של דניאלה שרר. תחילה ברקע מופיעה תמונה קטנה של עציץ, שבהמשך נפתח מקיפאונו, משיר עליו, צומח מחדש ושוב משיר את עלוותו – זו שבהמשך תזדחל כאנשים זעירים מגופה של סומה אל חלק אנימציה נוסף שנוצר ברקע ובו דלת, או אולי בור שחור, שאליו הולכים האנשים-העלים. 
 

לאס מאנינאס (צילום: גדי דגון)


"מלח" – אל הארץ הקדושה
 
לאחר הסולו המרגש הזה עלתה התהייה מה עוד יניע את הקהל להריע, והמענה בא בדמות יצירה "יפנית" להפליא - "מלח"של שני בן-חיים וטקאנורי קוואהרדה, שהגיע לקבוצת קליפה, ולאחר פרישתו השתקע כאן.
 
העבודה הזאת נוצרה בהשראת מסעם של קבוצה מבני שבט בטיבט אל אגם מלח מקודש, שממנו יביאו מטען כבד של המלח כנותן מחייה לבני שבטם. כפי שמוסבר בדף התכנייה, לאורך הדואט הנפלא, המתקיים על פס צר לבן זרוע מלח, שני היוצרים נעים בין ייצוגים של החיה (היאק הטיבטי) לבין האדם המוביל אותו. 
 

מלח (צילום: גדי דגון)

בפועל, ולצלילי המוזיקה של ארוו פרט האסטוני, השניים מקיימים פולחן זוטא של זוגיות העוברת מהצמוד אל הנפרד, מהשלווה אל הרעש. מי שמיטיבה לסייע להם היא מעצבת התלבושות ענבל בן זקן שיצרה להם חלוקים כחולים-אפורים שבעדם נחשפים מכנסונים אדומים, ובכל תנועה ומצב נוצר דימוי שונה.
 
בן זקן גם עיצבה את התלבושות ליצירה שפתחה את הערב וגם שם היא השתמשה במוטיב האדום הפנימי הזה ובכך סימנה בדרך מקורית את פרויקט "לילות השמש העולה" וסמלו.