|
|
 |
ביקורת |
 |
|
|
|
| |
|
|
צבי גורן מגשים חלומות במסע מאוחר וקצר מדי אל ערש התאטרון המודרני
הקדמה אישית
מאז שאני זוכר את עצמי כאיש תאטרון רציתי, כגיבורי מחזותיו וסיפוריו של צ׳כוב, להגיע למוסקבה. אחר כך הצטרפו לכך שנות האקדמיה שבהן שקעתי בלימודים רוסיים, ובהמשך בעבודתי בקול ישראל ובטלוויזיה, במעקב הצמוד אחרי כל מה שהתרחש שם ומשם, כולל כל מה שנשב ממנו העניין היהודי.
השנים עברו ובלי שום סיבה ברורה לא עלה הדבר בידי, עד שבשנה שעברה עלה בדעתי שהגיע הזמן לעשות מעשה ולצאת למסע ״נוסטלגי״. התייעצתי עם שכנתי, לנה קריינדלין, מנכ״לית תאטרון גשר, והיא הציעה שאעשה זאת כאשר התאטרון ייצא למוסקבה עם הצגתו הבאה, מבלי שגילתה לי את זהותה.
כאשר התבשרנו על העלאתו הצפויה של ״הדיבוק״ בגרסתם של רועי חן ויבגני אריה - הבנתי את כוונתה, ולפני כמה חודשים היא הזכירה לי את הצעתה. אני אסיר תודה לה על כך, ופי כמה אחרי הביקור המאוחר הזה, והקצר מדי, שהיה מעל ומעבר לצפוי.
זה היה מסע של נוסטלגיה אישית ותרבותית, החל מקבלת הפנים בבית שגרירת ישראל דורה גולנדר, עמיתה לשעבר בקול ישראל, בואכה בית הבכורה של הבימה ב-1918, בניז׳ני קיסלובסקי 6, בלבה הזוהר של מוסקבה, צפייה בארבע הצגות מודרניות ובלט קלאסי אחד, ועוד מפגש מרגש עם שני ידידים משכבר הימים, יוסי תבור מקול ישראל לשעבר, וטטיאנה קרסובה, שהייתה מוצבת בשגרירות רוסיה בישראל עד 1996 כשנפרדנו בהבטחה ״להתראות במוסקבה!״
משחק הקובייה של המלט
בעוד ״הדיבוק״, עם אפרת בן צור, דורון תבורי, סשה דמידוב והלהקה כובש שלוש פעמים את מבקרי מוסקבה וקהלה, הלכתי לראות את ההצגות המקומיות המדוברות ביותר וראשונה בהן הצגת היחיד המיוחדת ״המלט/ קולאז׳״ של הבמאי הקנדי רוברט לפאז׳ עם השחקן הנפלא יבגני מירונוב, המוכר אצלנו בעיקר מהסרט ״שמש קטלנית״, ומאז 2006 הוא מנהלו האמנותי של "תיאטרון האומות הרוסי" שמעלה את ההצגה.
למען האמת זו איננה הצגת יחיד אלא מופע רב תחומי שבו התפאורה, התאורה, הסאונד, שחקן-עזר ושמונה ״מפעילי במה״ הם פרפורמרים, משתתפים פעילים בתפקידים שבלעדיהם מירונוב לא היה יכול לממש את החזון הבימתי המרהיב של לפאז׳, אמן בעל מחשבה בימתית ענפה ומקורית, כפי שהוכיח בהפקות רבות, כולל עם "הסירק דה סוליי", להקתו, Ex Machi המטרופוליטן אופרה ועוד.
״המלט/ קולאז׳״ (צילום: יח"צ)
מעבר לכל זו הצגה של רעיון פילוסופי שלפאז׳ ומירונוב פיתחו - וסימנו בתמונה שבא מחזיק המלט את גולגלתו של יוריק, ליצן החצר של המלך הנרצח. כדברי לפאז׳ זה מחזה על מוות, שבו המלט הוזה-חולם-מעלה באוב את הדמויות שכמוהו גם הן משתעשעות או מתייסרות מהמחשבה על המוות.
וזאת הצגה על השיגעון הזה של המלט, וזה של אופליה או של קלאודיוס. אבל זו גם הצגה של במאי ושחקן שמביטים אל תוככי מעמקיה של אמנות התאטרון. הכל ״עשוי״ כך שנזכור היכן אנחנו, ומי הוא זה הניצב לפנינו ומחליף את הדמויות ואת התלבושות בהרף עיניו, ואיך הוא עושה זאת. מפעם לפעם ייעזר בשחקן ולדימיר מליוגין, למצבים הדורשים נוכחות פסיבית של אחת הדמויות.
כמוהו תפאורת החצי-קובייה שעיצב קרל פיליול. היא נעה על מערכת צירים ומנוע מתוחכם שמשנה את מיצוביה, והווידאו המשוכלל המוקרן על שלושת דפנותיה משנה את עיצוביה, ובעזרת המפעילים והתאורה המדויקת, שנדרשות שלוש יממות להרכבתה וכיווניה, אנו עוברים בין חדרים, בין יבשה לים, בין ארץ לשמים.
לפאז׳ עצמו גילם בעבר בהצגת היחיד שלו ״אלסינור״ קולאז׳ דומה אך בתפאורה שונה, פשוטה יותר באופן יחסי, אבל בהפקה המדהימה החדשה הוא עולה על גדותיו בדמיונו היצירתי, ובעדותו שלו בתכנייה המרתקת של ההצגה הוא ״נפעם והרכין ראשו נוכח מפגן האומץ, הנדיבות, והכישרון״ של מירונוב, במהלך העבודה על הפרוייקט ובמשחקו.
ואמנם, גם כאשר התמונה החזותית המדהימה לוכדת את תשומת לב אי אפשר שלא להתפעם ממירונוב, שהווירטואוזיות שלו שולפת שכבות עשירות של ביטוי והבעה, עם שיאים מפתיעים, כשהוא ״נאבק״ בתנועה המעגלית של הקובייה, לעתים מהירה מאוד, כדי לא להיזרק מתוכה. חלון נפתח, שרפרף צץ יש עניין, דלת סמויה, חלון - בכל אלה, ריאליים או רק דימויים שיוצר הווידאו, או כשהוא ניצב בקצה של להיות או לא להיות - הוא שולט במתרחש וכובש את התפקיד ואת הקהל.
מירונוב וההצגה יגיעו בקיץ הבא כאורחי פסטיבל גשר הבינלאומי ה-11 בשיתוף עם "מסכת הזהב" של רוסיה. בשיתוף עם גשר, וזאת תהיה ההזדמנות (המומלצת מאוד) לחוות אותה כאן.
מסע ליטאי אל האור
חוויה שונה ציפתה לי, ובהפתעה, בתאטרון וכטנגוב במדרחוב ארבט, שהביקור בו ובסביבתו היה מענג בפני עצמו. על פי המלצתה של לנה קריינדלין הלכתי לראות את ההצגה ״חייך אלינו, אלוהים״ על פי הרומן בשם זה והרומן ״גדי בשני זוזים״ של הסופר הליטאי-ישראלי גרגורי כנוביץ.
אודה על האמת - לא שמעתי עליו לפני ההצגה ולא ידעתי מי הוא ובמה חשיבותו. ההצגה שנהניתי ממנה מראשיתה ועד סופה חייבה אותי, בשובי למלון, לעשות עבודה בלשית ממוחשבת כדי לגלות להפתעתי ולשמחתי כי כנוביץ הוא סופר בעל שם בינלאומי, שספריו תורגמו ל-11 שפות. לעברית תורגמו על ידי דוידה קרול כנוביץ' "נרות ברוח" (1983 בהוצאת "מוטיבים"), "גדי בשני זוזים" (1995, בהוצאת הקיבוץ המאוחד) ו"אין גן עדן לעבדים" (1995, בהוצאת ספרית פועלים).
״חייך אלינו, אלוהים״ (מקור: אתר תאטרון וכטנגוב)
בנוסף על שמונה רומנים כנוביץ חיבר גם כעשרים מחזות, שהוצגו פעמים רבות בברית המועצות, וכן תסריטים רבים. יצירתו מתמקדת בחיי היהודים בליטא, ובין השאר הוא כיהן כיו"ר קהילת יהודי ליטא והיה חבר הסובייט העליון של ברית המועצות, כנציג התנועה הליטאית האנטי קומוניסטית. ב-1993 עלה לישראל.
את ההצגה עיבד וביים רימאס טומינאס, מנהלו האמנותי של התאטרון, שזכה לא מכבר בפרס החשוב של רוסיה על גרסתו החדשנית ל״יבגני אונייגין״ של אלכסנדר פושקין, שהגיעה לארץ לפני כחודשיים כאורחת תאטרון גשר. אלא ש״חייך אלינו, אלוהים״ נחשבת להצגה שמרנית, והעובדה שגרסתה המקורית הועלתה על ידי הבמאי עשרים שנה לפני כן בליטא עוררה התנגדות של כמה מבקרים במוסקבה.
עלילת המחזה עוסקת במסע שיוצאים אליו שלושה יהודים, אפרים דודאק, שמעל-סנדר לזרוק ואבנר רוזנטל אחרי פוגרום ובדרך מצטרפים אליהם עוד שניים, שוטה הכפר ויוסלה הצועני, במטרה להציל נידון למוות באשמת רצח שלא היה. הטקסט של המחזה שופע חוכמה יהודית ואנושית, כמעט בכל משפט יש חידוד הזוכה להד מהקהל הנלהב והנרגש.
ההצגה מתנהלת בדיאלוגים של התחבטות אנושית על החיים ועל המופרכות של הרג בני אדם, שיש בהם אזכורים לחכמתם של שלום עליכם ומנדלי מוכר ספרים, ועיצובה מזכיר ברגעים רבים את מרק שגאל, את תמונות הגטו ומחנות הריכוז, והיא מתנהלת על ״עגלה״ שהשחקנים בנו מכל הרהיטים והחפצים ששרדו מבתיהם לפני שגורשו.
החיוניות המיוחדת של ההצגה נבנית על משחקם המרגש של חמשת גיבוריה, שניים מהם כיכבו כאן בתפקיד יבגני אונייגין, ובעיקר הרשים השחקן ויקטור סוחורוקוב בתפקיד אבנר רוזנטל, הספקן המתמיד, שמחפש להבין את האמת ולמצוא את האור.
״חייך אלינו, אלוהים״ (מקור: אתר תאטרון וכטנגוב)
את ההצגה מלווה מוזיקה נפלאה של המלחין פאוסטאס לטנאס ההעוברת גלגול ממצלולים ליטאים וכמו צועניים אל זמירות הנפש היהודית, ואפילו מצטטת את מנגינת השיר שכתב אלכסנדר תמיר (וולקובינסקי) כשהיה נער בן 11 בגטו וילנה. הלחן הפך כעבור זמן קצר לקינה על נרצחי גיא ההריגה פונאר, עם המלים שכתב שמריהו קצ׳רנינסקי ופותחות בשורה ״שקט שקט, בני, החרישה! כאן צומחים קברים״.
אולי הנשמה היהודית שבי, שנוערה בין סמטאות מוסקבה, אולי הנטייה שלי למצוא את האור בקצה המנהרה של כל הצגת תאטרון, ואולי האיכות המיוחדת של הבימוי, העצוב והמשחק, הם שיצרו בי את התחושה שראיתי הצגת מופת, מרגשת, ואקטואלית בתהייה על מה ולמה ובשם מה הורגים בני אדם חפים מעוון.
ברשימה הבאה ממוסקבה אדווח על מפגש בימתי מפתיע עם איגור מירקורבנוב, מראשוני תאטרון גשר, בהצגות ״בוריס גודונוב״ ו״בעל אידאלי״, ועם הבלט הקלאסי ״אגם הברבורים״ על בימת הבולשוי.
30/09/2014
:תאריך יצירה
|
|
|