האקטואליה זורמת בעורקי המחזות
 
אחד הסממנים המובהקים לאקטואליה של שלושת ״מחזות ג׳יימס״ (או ״משחקי ג׳יימס״) מאת המחזאית הסקוטית רונה מונרו אירע במחזה השני במהלכו של משחק כדורגל כאשר אחד השחקנים גובר על יריבו בנשיכת כתפו. אין כמעט אחד בקהל הפורץ בצחוק גדול שאינו מזהה את אזכור השערוריה הגדולה של עונת הכדורגל שעברה, כאשר כוכב ליברפול לואי סוארז עשה זאת, ותמונת שיניו פיארה את עמודי העיתונים ומשדרי הטלוויזיה ימים או שבועות רבים.
 
ואכן האקטואליה היא הלב והדם הזורם בעורקי המחזות, שהועלו הקיץ ערב משאל העם על עצמאות סקוטלנד. ולמרות שאין קשר ישיר או מכוון בין שני האירועים, הפוליטי והאמנותי, שניהם נותנים ביטוי לתהליכים ממושכים, ולמסקנות מקבילות אם לא זהות לחלוטין. לפחות כפי שזה נשמע באחד הרגעים הדרמטיים של המחזה השלישי, כאשר המלכה מרגרט משתלטת על הפרלמנט ומטיחה בו ובמישרין גם בקהל את אשמת האדישות ואי המעש הלאומי.
 
עלילת הטרילוגיה מתארת את יסוד שושלת המלכים ששלטו בסקוטלנד החל במאה ה-15, נאבקו על גיבושה ועצמאותה מבין המהלומות של שבטי דאגלאס וסטוארט, ובהמשך למדו את אמנות התככים הבינלאומית שבמרכזה הרצון לקעקע את השכנה האנגלית הרעבתנית. אותה אנגליה שבסופו של דבר שבו והתאחדו עמה כאשר הג׳יימס האחרון נקבע כיורשה של אליזבת הראשונה.
 
אבל מונרו לא כתבה מחזות עם מסר לאומני, אלא על ״הקומדיה המלכותית״ של ההנהגה והשלטון הנקרעים בין שבטים, אלה המפלגות של אותם ימים רחוקים, ועל ידי בעלי הון, כוהני דת, וכל מי שיודע ורוצה לשלוח ידו אל ״הכתר״. וברקע ״העם-ההמון״  שתמיד ישלם את המחיר: במסים כבדים, במימון תענוגות ומסעות של השליט, בקרקע  שמפקיעים, בגיוס למלחמות אחים, או למלחמות באויב חיצוני. ותמיד איכשהו, מעבר ליללת אמהות,  יריע לשליט. כן, לא רק בסקוטלנד.
 
מונרו הגיעה למסקנה הזאת אחרי שנים של מחקר על  תקופה היסטורית לא מוכרת  - של סקוטלנד ושושלת ג׳יימס 1-4 במאה ה-15. התמונה שהיא חושפת מרתקת, ובעיקר על שום יכולתה להאיר את המוליך האנושי של הדמויות הבולטות, של היריבויות, על המעלות והפגמים, החולשות והעוצמות שלהם.  
 

ג'יימס מקארדל כג'יימס הראשון וגורדון קנדי כמורדאק סטוארט (צילום: מנואל הרלן)

עיצוב מרתק של הנשים
 
בכך גדול ההישג של מונרו יותר מסך כל  ההישגים - וגם כמה חולשות- בכל אחד מהמחזות. היא מצליחה ליצור שלושה ״סיפורים״ נפרדים בדרמטורגיה שלהם, תוך שמירה ברורה על הזיקה ביניהם באמצעות דמויות העוברות מהמחזה הראשון ״המפתח המתאים למנעול״,  אל השני ״יום של החפים מעוון״, וממנו לשלישי ״המראה האמיתית״.  

והיא מצליחה לעשות זאת במידה רבה באמצעות השפה העכשווית, לעתים בוטה כשפת רחוב, שעל פניה מרחיקה את הדרמה הגדולה מההוד וההדר והפיוט של מחזות ההיסטוריה והטרגדיות של שקספיר, מורה הדרך המובהק להיקף והמבט של רונה מונרו. אבל ממנו למדה ליצור תמונות שופעות הומור, כמעט סאטיריות, נכונות ומהותיות למהלכים הדרמטיים.
 
על כך ראוי להוסיף כי הישגה המיוחד הוא בעיצוב מערכות יחסים אינטימיים מקבילות שבאמצעותן היא מצליחה להאיר את טיבם, טבעם ואיכותם של הג׳יימסים, הפרטית או הגלויה. היא  עושה זאת באמצעות הטעמה מובהקת של שני קווים עלילתיים מקבילים, לא בהכרח משיקים - של המגזר הנשי ושל המגזר הגברי.
 
מרתק לראות את  הנוכחות ואת הפעילות משמעותית של הנשים במחזות האלה, כבנות זוג או כפוליטיקאיות של דמויות הנשים - שלוש מלכות, או ארבע, אומנת אחת ופילגש אחת.לכל אחת מהן יש תפקיד במהלכים הדרמטיים העלילתיים, וכל דמות מעוצבת להפליא כתפקיד עם בשר שכל שחקנית תשמח לשחק.
 
מונרו גם מיטיבה לעצב את שלוש מערכות היחסים האישיות -  אינטימיות ובה בעת פומביות - של שלושת הג׳יימסים עם בני מינם, נערים או בוגרים. ג׳יימס הראשון ומלך אנגליה הנרי החמישי, ג׳יימס השני וחברו המסור שגם יבגוד בו, ויליאם דאגלאס וג׳יימס השלישי ועוזרו האישי רמזי.
 
את הישגיה של מונרו בתום שנים של מחקר, העלתה על הבמה הפקה שאפתנית לא פחות של פסטיבל אדינבורו כשהוא נשען על שותפות מיוחדת בפני עצמה בין שני התאטראות הלאומיים - של אנגליה ושל סקוטלנד. אוהבי ההומור הביזארי חששו לגורל ההפקה שנועדה להגיע ללונדון מיד אחרי משאל העם. אם מחייבי העצמאות ינצחו, הם שאלו, האם יפרקו גם את ההפקה היקרה הזאת?
 
אבל ה״אסון״ לא קרה לסקוטים, ולא יסירו את צבעם מהדגל של הממלכה המאוחדת, ולא יסלקו אותם המטבע הבריטי, ומבקרי התאטרון בלונדון והקהל המקומי שמחו להצטרף לחינגת ההלל והשבח שהחלה במהלך הפסטיבל באדינבורו. 
 


אנדרו רותני כג'יימס השני (צילום: מנואל הרלן)

הישגי משחק קבוצתי ואינדיבידואלי
 
אני שמח לצרף את קולי, גם למחזות - שכל סייג שאעלה יהיה מחט בערמת השחת - ובמיוחד להפקה הבימתית המרשימה שאחד מהישגיה, ושל הבמאי לורי סנסום, שהושג בתום חודשים רבים של חזרות, הוא המשחק הנפלא של כולם. למעט שניים, הם מחליפים תפקידים ממחזה למחזה, ובימים שבהם יש מרתון של השלושה - הנמשכים כמעט שמונה שעות נטו - או צירוף של שני מחזות, זו משימה לא קלה לעצב דמויות נפרדות ושונות בזו אחר זו.
 
יחד עם זאת בולטים גם שחקנים אינדיבידואליים, ובאופן טבעי אלה שנוכחותם מרכזית - השלושה שמגלמים את שלושת הג׳יימסים, לפי הסדר - ג׳יימס מקראול הרגיש, המתבונן, והמוצא את הדרך להשית את סמכותו; אנדרו רותני המסויט ממראות העבר ונאחז בחברו שיבגוד בו; וג׳יימס סיווס ,שהיה גם הנרי ה-5 וגם ג׳יימס ה-3, ובשני התפקידים היה מלהיב בהומור ובגמישות.
 
לצדם שחקניות מצוינות שמגלמות את הנשים החזקות, לפי הסדר: בליית׳ דאף המרתקת כמטריארכלית של שבט סטוארט, ואחר כך כדוגמתו של ג׳יימס ה-3; סטפני היים, תגלית צעירה כמלכה ג׳ואן, אשת ג׳יימס הראשון, ואחר כך כמרי מצרפת, אשת ג׳יימס השני; וסופי גרבול שעליה אכתוב בהמשך. 
 
עוד בלטו מרק ראולי במשחק מרגש מאוד כוויליאם דאגלאס החבר האוהב והבוגד של ג׳יימס השני, ואחר כך כרמזי האוהב-נאהב נאמנו עד הסוף של ג׳יימס השני; וגורדון קנדי בשלושה תפקידים שכל אחד מהם עוצב בהתאמה מוחלטת לאופי הדמות ולצביון של התפקיד במערכת. לא אנקוב כאן בשמותיהם של שאר השחקנים, שבדרך כלל אינם ידועים מחוץ לגבולות האי - גם כאשר שמותיהם נמהלים במגילות הקרדיטים של סרטי קולנוע וטלוויזיה.
 
מה שהפתיע אותי אצל המבקרים המקומיים זו ההתרגשות שלהם לראות על הבמה את השחקנית הדנית סופי גרבול המוכרת ונערצת כאן בזכות השתתפותה בסדרה The Killing בתפקיד שרה לונד. היא מופיעה אמנם רק במחזה השלישי בתפקיד המלכה מרגרט שכמו השחקנית גם היא הייתה דנית, והיא מגלמת אותה היטב. 
 
אגב כך, מעניין לציין כי כמוה גם שתי השחקניות האחרות שגילמו את המלכות, היו בעלות מבטא אנגלי מובהק, בשונה מהמבטא הסקוטי העז של שאר המשתתפים, ובכך הבמאי השיג שתי מטרות - הדגשת הזרות מזה, והבלטת המאמץ להיקלט בסיסי העוינת מלכתחילה באמצעות ״התאמה״ של השפה לזו של הסובבים אותן.


ג'יימס מקארדל כג'יימס הראשון וסטפאני היאם כמלכה ג'ואן (צילום: מנואל הרלן)
 
גדול מדי עלינו
 
המחזות מועלים  בבית התאטרון הלאומי האנגלי על בימת האולם הגדול ע״ש אוליבייה, עם טריבונות בעומק הקהל, שמשמשות גם כפרלמנט הסקוטי, וביניהן למעלה ניצב כס המלכות שמלכים, רוזנים, חיילים, מלכות ואמהות אוחזים בו. או רק מנסים. על משטח הבמה שבין הטריבונות לאולם אין תפאורה, למעט חרב ענקית בגובה שישה מטרים, התקועה כצלב, שממנו יזרום דם במחזה הראשון, ותפרוץ אש בשני.
 
במערכה השלישית קירות העץ של הטריבונות לובשים טפטים, והשחקנים, שלבשו בגדים היסטוריים במחזות הראשונים, כבר מופיעים בשלישי בתלבושות בנות זמננו, פחות או יותר. וכמובן - יש מוזיקה, מקורית או מעובדת, עתיקת-צלצול, או חדשנית יותר, ולמקדימים לחזור לאולם מההפסקה במחזה השלישי צפויה מסיבה קטנה לגמרי בת זמננו, שעוצבה להפליא, כמו כל התנועה בטרילוגיה.
 
בכללו, הבימוי יוצר את אחדות העלילה של הטרילוגיה, אם כי שלושת המחזות נבדלים זה מזה גם ברמת המורכבות של ההתרחשויות וגם בטיפול בדרמטורגיה של היחסים בין הדמויות. המחזה הראשון והשלישי ישירים ואילו המורכבות הרבה שמורה למחזה השני, שהבמאי החליט להעשיר אותו בבובת המלך כשהוא עדיין ילד. 
 
לטעמי המחזה השני טוב מעניין יותר מהראשון, ואילו השלישי מבריק משניהם בזכות ה״טירוף האמנותי״ של ג׳יימס המלווה עצמו במקהלה ככל שגורלו נחרץ, ובזכות תפקיד המלכה מרגרט, שממצה באישיותה גם את הקודמות לה וגם את התבונה שהופכת שליטים בעלי כוונות טובות לעריצים, שגם הם לא חשבו שיהיו. שהרי כתר גם כשהוא חלול וכס גם כשהוא מעץ פשוט חזקים יותר מהשכל הישר.
 
ולסיכום, חבל שהמאמץ היצירתי הגדול הזה לא יגיע אלינו, לא בהפקה המקורית ולא בהפקה מקומית. גדול מדי עלינו. כמה עצוב.  
  
  
 
אתר התיאטרון הלאומי האנגלי