צבי גורן צפה בפריז במחזהו של ז'אן ז'נה שקוצץ והותאם לתפיסת הבמה של רוברט וילסון, לטוב ולרע
אור ומרחב קודמים לטקסט
ההזדמנות לראות הפקה של "השחורים", מחזה נשכח של ז'אן ז'נה, אבל עדיין בעל ניצוצות של אקטואליה, דחקה בי להוסיף למסעי באירופה את פריז. הסתיו הגשום שקידם את פני היה יפהפה, צבעוני, ומרגש. "השחורים", שהועלה בתאטרון האומות באודיאון, הפך להיות הצגתו של הבמאי רוברט וילסון הטקסאני. צבעונית, מדויקת, ובהחלט לא מרגשת.
יצירתו הבימתית האחרונה של וילסון – שהוכנה במהלך תקופת עבודתו על "השחורים" הייתה עיצוב המופע של טוני בנט וליידי גאגא – בניו יורק , שנחשב לאחד משיאי הקריירה הגדולה שלו, על שלל יצירותיו האור-קוליות, הארכיטקטוניות, כמו רישומיו ושאר מוצגי כישרונותיו. יש לו חסידים – בהחלט לא שוטים – ויש לו מתנגדים וטעמם עמם.
בעיקרו, וילסון הוא מסוג היוצרים שמקדימים קנה לושט, כלומר את האגו היצירתי שלהם ליצירות שאותם הם מביימים. זו גישה שפשטה כאש בשדה קוצים ביבשת האירופית ולא מכבר הגעתי למסקנה ההפוכה מזו שאחזתי בה בעבר, כי בלי התהפוכות הקטנוניות שלהם התאטרון יהיה משמים וניתן לשכפול בלי קשר ליצירות שיציג.
אצל וילסון, המעיד על עצמו שהטקסט מעניין אותו רק בשלב האחרון של העבודה, אין מהפכות. הוא רואה בדמיונו אור, מרחב, מבנה ואותם הוא מעבד עם שותפיו ועם השחקנים לתפיסה שמיועדת לקלוט לתוכה את המחזה.
במקרה הזה של "השחורים”, המועלה במסגרת פסטיבל הסתיו של פריז, הקליטה חלקית בלבד. הטקסט קוצץ בלי רחם, פוצל לתמונות שהתקינה הדרמטורגית אלן האמר, והמחאה של ז'נה נמהלה בבארוק הווילסוני.
"השחורים", צילום: אודאון/לוסי יאנש
האקטואליה קיימת מחוץ להצגה
"השחורים", כפי שמכנים כיום את המחזה ששמו המקורי הוא "הכושים" (ויסלחו לי חרדי התקינות הלשונית/פוליטית) נכתב בתחילת שנות ה-50 על ידי ז'נה במענה לשחקן שביקש ממנו מחזה ללהקה של שחקנים שחורים בלבד. כאשר הוא הוצג בניו יורק הוא הקדים את תנועת "הפנתרים השחורים" שם, ויש הטוענים שאף התסיס את כינונה שם בהרצה היסטרית של 1,400 הופעות. להיט ענק בכל אמת מידה.
כיום, בצרפת ואם תרצו באירופה, האקטואליה המהפכנית שלו, הקוראת לשחורים להשחיר את עצמם, נשמעת קצת אחרת, וצירוף המקרים בין עריפת הראש שבמחזה לעריפת הראשים על ידי דעאש הוא מחוץ לתחומה של ההצגה.
את וילסון לא מעניינת הפוליטיקה, גם אם תמונת הפתיחה יוצרת תחושה של אסון מתרגש בלהבות. במשך 15 דקות מאז פתיחת דלתות האולם – ולצלילי מוזיקת סקסופון של אורנט קולמן – ניצב על הבמה שחקן גבה קומה, חיוך מרוח על פניו, ידו השמאלית נשענת על זרועו הימנית, ואצבעו מתופפת עליה בקצב אחיד.
ההצגה מתחילה כאשר נשמע מטח יריות ושחקן נוסף אץ לבמה וקופא על מקומו בתנוחה דרמטית. כעבור דקה עוד מטח ועוד שחקן, וכך במהלך 10 הדקות הבאות, עד שמתחילה שם התזוזה ובהילוך איטי השחקנים יוצאים דרך הדלת הקבועה בתחתית הקיר הגבוה, בעל חמישים גומחות, שהקרנת וידיאו ארט מכסה אותו בתנועת ענני עשן.
"השחורים", צילום: אודאון/לוסי יאנש
שהקהל יהיה לבן
זו תמונה מרשימה, אך כל כולה וילסון והיא איננה מתוך המחזה שז'נה ייעד אותו כמופע ליצני תאטרלי המיועד לקהל לבן. ההוראות שלו קובעות כיצד תובטח הנוכחות הזאת, בכמה אפשרויות הכוללות לבן ייצוגי שיישב בשורה הראשונה, שחורים במסכות לבנות, ובשעת הדחק, בובה לבנה.
עבור הקהל הלבן הזה, מלוא האולם או רק הבובה, ישחקו השחקנים את סיפור הרצח של הזונה ורטו (=טוהר מידות) על ידי וילאז' (=כפר), במשפט שחמשת שופטיו הם שחורים במסכות לבנות. תאטרון בתוך תאטרון, בדומה ל"משרתות", ואף מעבר לזה ברעיון המוקצן של ז'נה שהשחורים לא יהיו שחורים אם לא יצטרפו גם שחורים.
במקום אל הליצנות הלך וילסון מבחינה חזותית אל תאטרון הבובות ואל המסורת הצרפתית של הגשת טקסט ישירות אל הקהל, כבימי ראסין. אפילו דיאלוג נאהבים נאמר אל הקהל. השחקנים מצוינים, יש מוזיקת ג'אז מקורית טובה חיה ומוקלטת, הרבה צבעים, דקלים מחזירי אור, וקישוטים מוארים.
והקהל באודיאון מאזין בשתיקה – אין תגובות לבדיחות הרבות - אך כפי שכבר העידו מבקרים שונים, כמעט אין מי שהבין מה רוצה המשורר הקדוש להגיד. כי כן וילסון, והדרמטורגית, עיקרו את המחזה המוצג. אך כדי שלא נצא בתחושה שלא הבנו מה רוצים להגיד לנו, וילסון והאמר סיפקו שלושה עמודים בתכנייה, כדי שנפענח את מה שכבר ראינו (אחרי ההצגה, כמובן, שהרי אין זמן לקרוא את הטקסט הזה לפניה או במהלכה.)
בסך הכל זאת הייתה הזדמנות, אולי חד פעמית, לראות את עולמו הבימתי של וילסון, ואינני מצטער על כך. הכרטיסים להצגה שתרוץ באודיאון עד 21.11 נחטפו כמו לחמניות אחרי צום. לאוהבי ז'נה ולשוחרי ניסויים תאטרוניים מופרכים אך מרתקים, בכלל ושל רוברט וילסון בפרט.
12/10/2014
:תאריך יצירה
|