שתי ציפורים במכה אחת
 
החיבור בין להקת "הבלט הישראלי" המתחדשת לאופרה הישראלית המציינת 30 שנה לחידושה ומועלה בפתיחת העונה החדשה מצליח להשיג שתי ציפורים במכה אחת: המוזיקה הנהדרת של פוצ'יני, בעיבודו המצוין של ג'ון לונגסטף, בנגינתה החיה מאוד של התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון תחת שרביטו של איתן שמייסר, שחיבר היטב את הנגינה ואת הריקוד.
 
הציפור השנייה, צ"ל הפרפר כתמונת הפתיחה המרשימה של הבלט, היא הגרסה של הבלט הקלאסי לאופרה, שבשיאה במערכה השנייה ריגשה לא פחות מביצוע אופראי שלם. ויותר משעשתה זאת הכוראוגרפיה הנקייה של מריאנה ריז'קינה מהבולשוי של מוסקבה, עשה זאת הביצוע המהוקצע של הלהקה ובראשה טומוקו טקהאשי כבטרפליי.
 
למעשה היצירה נשענה על גווה העדין של טקהאשי מכניסתה הראשונה של בטרפליי, המקבלת את פני חתנה האמריקאי פינקרטון, ועד התאבדותה הטרגית בסוף. יכולותיה הטכניות, נקיון התנועות שאפיינו אותה במערכה הראשונה הפכו במערכה השנייה לביטוי מרגש מאוד בכנותו, גם כאשר ליוותה אותה, במרום הבמה או בקדמתה, זמרת האופרה אפרת אשכנזי באריות מוכרות מהאופרה.

מדאם באטרפליי (תמונת יח"צ)




הלהקה וסולניה מבטיחים
 
טקהאשי לא הייתה לבדה על הבמה ומהתחלה ניכרה ההקדמות המרשימה של הלהקה כולה, כמלחים אמריקאים (בכוראוגרפיה כמעט ג'זית נוסח ON THE TOWN של לנרד ברנשטיין וג'רום רובינס מ-1944), או כסמוראים בני משפחתה של בטרפליי, וכיעלות חן, גיישיות למופת כל אחת, בקימונו מעט שקוף למהדרין. האוניסונו היה נקי וטוב עשתה הכוראוגרפית שמיצתה את היכולת המבטיחה הן של שמונת הבנים והן של שמונה הבנות.
 
בקבוצת הסולנים בלט יגור מנשיקוב כאמריקאי החומד לעצמו יפנית קטנה, וגם אם התאהב בה, ככל כובש הלוטש עין אל האוכלוסייה המקומית, כשיבוא לבקר אתה ביפן יתגלה לו לחרדתו כי הוא אב לבן. אגב הילד שגילם את הבן הזה, גם אם אינו רקדן,  גנב את ההצגה בישירות המקסימה שלו.
 
מנשיקוב היה קל תנועה, בקפיצות, ופרטנר מצוין בדואטים עם טקאשי, וגם עם הקונסול האמריקאי, שוולדימיר דורוחין הרשים מאוד בגילומו, ובתנועתו המדויקת והנושבת אצילות.

בתפקיד דודה של בטרפליי , אם כי רק באפיזודה אחת , קיפץ להפליא לודוויג איספיריאן, בכוראוגרפיה שהזכירה מאוד את זו של הקוסם ב"אגם ברבורים". לנה רוזנברג הייתה טובה כסוזוקי, המשרתת הנאמנה, ויקטרינה ברכובה הייתה אשתו של פינקרטון. 
 


מדאם באטרפליי (תמונת יח"צ)




מעבר להישג של רקדני "הבלט הישראלי" יש לציין גם את העיצוב המרשים של אנה כרושצ'ובה שיצרה דימוי מופשט ויפה של ספינה, על גשריה, ובהמשך של בית בטרפליי. השימוש בגשרים על ידי הכוראוגרפית היה יפה כשלעצמו ויצר מסגרת חזותית טובה מאוד, כשאבי יונה בואנו (במבי) מוסיף גוונים ועומקים בתאורה עשירת רעיונות. אולה שבצוב עיצבה תלבושות נאות בדרך כלל, למעט אולי אלה של הסמוראיות.
 
בסיכומו של דבר, הבלט הקלאסי הישראלי הצליח להראות את הפוטנציאל הגלום ברקדנים וברקדניות ודווקא ביצירה ארוכה, משמעותית ומהנה בכל שלביה.