סמים של כישרונות
 
לא בלב קל אני כותב את הביקורת הזאת על הצגתו החדשה של תאטרון בית ליסין ולאחר שעות של התחבטות. על פניה היא מביאה לבמה קומדיה מבריקה של גור קורן, שאחרי כל המטחנות שעברה, מגרסתה הראשונה ועד לזו המוצגת, עדיין זוהרת בהומור חד ושנון.
 
זה ניכר כמעט בכל משפט, כמעט בכל נושא ותת-נושא שקורן נוגע בו במחזה המפגיש גנגסטרים מבריחי סמים עם להקת תאטרון קהילתי של מוגבלים. בעיקר בכל מה שנוגע לאמנות ולמעשה התאטרון, ובמפתיע גם ברגעי הרצינות הרומנטית המעטרת את העלילה.
 
ומעל לכל זו הצגה מצוינת בבימוי מבריק של גלעד קמחי, עם תפאורה נהדרת של לילי בן נחשון, תאורה יפה של קרן גרנק, מוזיקה מחייכת של אמיר לקנר ובעיקר עם צוות שחקנים נפלאים, בתלבושות מצוינות של אולה שבצ'וב, שמזריקים לוורידיה את סמי הכישרונות שלהם, נושאים על כתפיהם את ההומור ואת הכאב הנרמז דרכו.
 
בראש ובראשונה אלה הם אפרת בוימולד, נדב נייטס, אופיר וייל, אורנה רוטברג, יניב לוי, ליאור גרטי ואורטל אוחיון כקבוצת המוגבלים שמעלים את "רומאו ויוליה" ואמורים לצאת לפסטיבל תאטרון קהילתי במקדוניה. כל אחד מהם יוצר דמות מרגשת, גם כאשר היא "מצחיקה", תחת שרביט הבמאית הנלהבת שלהם, שאותה מגלמת דיקלה הדר.
 
אתם, בתוכם וסביב להם חוגגים את ההזדמנות להשתטות יורם טולדנו וענת מגן-שבו כגנגסטרים שמגייסים את זכר פועלו של אביה (ששון גבאי בתמונה מחויכת על הקיר ועל השולחן) ואת אשליית ההייטק של בנם, יניב ביטון, כדי להבריח לשותף עסקי במקדוניה חמישה קילו הרואין (תזכורת ל"חמישה קילו סוכר" המוקדם של גור קורן).
 
כל אלה מצוינים וישובח במיוחד חי מאור, הגונב את ההצגה מראשיתה ועד סופה כשומר הראש, ששמו טיראן - כאילו-הברקה ברנז'אית ברורה - שמתגלה פעם אחר פעם כבעל אבחנות דוקרות על התאטרון. 
 


המוגבלים (צילום: דניאל קמינסקי)



קונפליקטים מדומים
 
אז מה הבעיה שלי, תשאלו, אחרי שכבר נתתי לתאטרון את ליטרת הבשר של המחמאות? אולי זו הבעיה המצויה באבחנה של אותו טיראן כי אנשים שונאים תאטרון "כי התאטרון אוהב קונפליקטים", ואני, מה לעשות, דווקא אוהב אותם ובמיוחד כשהם מושחזים בהומור הנובע ממהותם. 
 
אבל במחזה של גור קורן הקונפליקטים מדומים ומיועדים להצחיק, ללא תכלית אחרת, ללא קונפליקט מהותי מסוג אלה שקיבלנו בשני הפרקים הקודמים של טרילוגיית המוגבלויות בבית ליסין – "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" ו"שבטים".
 
העדר הקונפליקטים המהותיים יוצרים את הקרקע הצחיחה שמתוכה לא יצמח מסר אנושי או אמנותי, כמו אלה שהביאו הצגות של מרכז "נא לגעת", או מופעי המחול שהיו ב"קולדממה" וב"ורטיגו”.
 
העדרו של מסר נשקף גם מבעד לשלושת מאמרי התכנייה  מאת קורן, קמחי והדרמטורג אבישי מילשטיין, נותרו רק הכוונה הטובה, הכישרון, והמעשה הבימתי להיאחז בהם, ולצחוק עם מוגבלים על מוגבלותם, וגם עם אנשי תאטרון (מוגבלים מזן אחר) על אמנותם.
 
אינני בטוח אם משפחות הפשע יצטרפו לצחוק הזה, אבל אם  אינכם נמנים עליהם אתם יכולים ללכת בבטחה להצגה, ליהנות משחקניה ולצחוק בלי הפוגה. ואל חשש, גם האקדח מהתמונה הראשונה בסוף מת מצחוק.



המוגבלים (צילום: דניאל קמינסקי)



לרכישת כרטיסים