יצירתו החדשה של סהר עזימי נבנית על כפל המגע בין הרקדנים ועם הקהל
שיווי המשקל המגדרי
אט אט הם מתקדמים מנקודת השיא של המשולש לעבר צלע הבסיס שלו, בקו האנכי החוצה אותה. משני האברים, בשתי השוקיים המתרחקות מהבסיס, בשלוש שורות ועל כריות לרגליהן, יושב הקהל. שני הגופים הנעים, נוגעים, לא נוגעים, חבוקים, נפרדים. כמעט בעירום, שיער בלונדיני גולש, משקפי שמש.
הם נדמים כזהים, משתקפים זה בזה; היא אוריין יוחנן, אולי הבולטת ברקדניות העצמאיות של השנתיים האחרונות, גם כוראוגרפית, גם בעלת קול ודעה על מחול. הוא סהר עזימי, אחד הבולטים והעקביים בתחום היצירה המחולית, רקדן כריזמטי, בעבר בלהקת בת שבע, ומאז רקדן-כוראוגרף המחפש תמיד זווית חדשה, קול חדש, לאמנותו, כמו עתה ביצירתו החדשה.
הפתיחה מבטיחה. ההמשך מתקיים בכל רגע על הפסים המשתלבים ונפרדים של המגע ושל הניתוק, של הזהות הנשקפת במראת התנועה, הנכנעת לישות המגדרית הקבועה, או מורדת בה. ובכל זאת, בכל "נשיותו" הבימתית הוא גבר מזוקן, בכל הגבריות הבימתית שלה היא אישה, יפהפייה. הפאות הבלונדיניות הזהות אינן מנסות לרמות.
זה רק הביטוי למשחק המגדרים ביניהם. וזה כך גם כאשר הוא זוחל לאטו – וזה קורה בלב היצירה – והיא ניצבת על גבו, זקופה כפסל החירות שומרת על שיווי המשקל שלה התואם את זה של המיניות בשירה של יונה וולך "אתה חברה שלי" שהיא משמיעה.
פולי מונו פולי (צילום: גדי דגון)
שיווי המשקל הזוגי
אחר כך הוא ישיר בקולו היפה והמדויק, והיא תצייר בפחם על נייר גדול, כשני מונולוגים הנרמזים בשם היצירה בין הפוליפוניות של התנועה, ושל המוזיקה שערך דידי ארז ושל התאורה האינטימית שעיצב דני פישוף. בהמשך הם יורידו את הפאות וישתעשעו בהן עם גזירי פנים מצוירים שהיא עיצבה, וישובו אל מרכז המשולש למקסם את האינטימיות שנוצרה, ביניהם ובינם לקהל.
למקסם משמע להביא אל השיא, ומשמע להשפיע את הקסם האישי של כל אחד הם. זה הסוד של היצירה המיוחדת הזאת, שלוכדת את הקהל בה במידה שהקהל נדמה כשתי זרועות של צבת הלוכדות את המחול הזה. הקרב של "המגע המחולי" הוא החיזור האילם של "המגע הקהלי”. אני רואה את עצמי כבאספקלריה בקהל היושב מולי. הושט יד, קום, הצטרף. אני לוחש לעצמי ושומע את עצמי מעברו השני של הנהר הרוקד בין גדותיו.
פולי מונו פולי (צילום: גדי דגון)
את החיבוק הגדול שהקהל מחבק אותם, יוחנן ועזימי מאמצים אל התנועה שלהם. משנים משהו ב"לבוש" שעיצבו יחד עם אנה מירקין, כאילו מבקשים ליצור חיץ, להפריד את מרכיבי האינטימיות שיצרו. אך הם נכשלים. הם אינם יכולים לנתק את הקשר, את המהות. הם אינם יכולים לבטל את הנשיות, את הגבריות, את היחד ואת הלבד שבתנועה המפסלת את גופם.
וזו אולי מעלתה הגדולה ביותר של "פולי מונו פולי" זו שיצר סהר עזימי בשיתוף עם אוריין יוחנן: יכולתה לבטא, לגמגם או לקרוא בקול רם וחזק, את הרעיון הנחבא במושג של קשר זוגי בכל השכבות שלו, בכל המעידות ובכל הרצונות להתאחד. תמיד תהיה שם בדידות, שתמיד תחפש להיות ביחד.