מחלפות שיער כמגלשות
 
את יצירת המחול "טטיאנה" שיצרה הכוראוגרפית הברזילאית דבורה קולקר עם להקתה ניתן להגדיר באמצעות ארבעה מוקדי יצירה.
 
הראשון בהם הוא העיצוב הבימתי, המתבסס בחלק הראשון על מבנה ברזל ענק היוצר פרופיל מרשים של אישה, שמחלפות שערה הן כמגלשות מדורגות, כמו באתר שעשועים. בחלק השני הבמה נמסרה לרשות התאורן והויזואליה משנה גם את המרקם הכוראוגרפי.
 
המאפיין השני הוא בהחלטה הדרמטורגית להציב את ארבעת גיבורי הפואמה "יבגני אונייגין" של אלכסנדר פושקין במראה מרובעת. כלומר ארבע רקדניות יהיו טטיאנה, ועוד ארבע יהיו אחותה אולגה, ארבעה רקדנים יהיו המשורר לנסקי ועוד ארבעה יהיו המאצ'ו המשוטט אונייגין. רעיון דרמטורגי שבחלקו כבר נפגשנו אתו בעבר אצל "רומאו ויוליה" של רנה ירושלמי, ולא מכבר בהצגת "יבגני אונייגין" שהגיעה ממוסקבה לתאטרון גשר בקיץ. 
 
המאפיין השלישי שגם הופך להיות התפקיד המרכזי ביצירה הוא ההחלטה ליצור תפקיד עבור אלכסנדר פושקין, כמי שמכוון, מתערב, מתרגש וכואב את מהלכי יצירתו. בחלק הראשון של היצירה נולדה בי תחושה שפושקין זה של דבורה קולקר הוא פוק של "חלום ליל קיץ", ובהמשך הוא מרקוציו ב"רומאו ויוליה" – ויש לשני המחזות הדים נוספים בכוראוגרפיה.
 
המאפיין הרביעי הוא פסקול המוזיקה שערך המלחין ברנה קפאס מקולאז' מוזיקלי המחבר בחלק הראשון יצירות קלאסיות (הפירוט מופיע במאמר מעניין שלו המופיע בתכניה) ומודרניות, וגם מפרי עטו, בתוספת אפקטים.
 
לעומת זאת החלק השני נרקד לצלילי  הקונצ'רטו לפסנתר מס' 2 מאת סרגיי רחמנינוב, במלואו, ובתוספת המפתיעה של "פתיחה על נושאים יהודיים" מאת סרגיי פרוקופייב. כך נוצר רצף מוזיקלי מעניין, והסיומת של מהלך הפרידה בין טטיאנה לאונייגין מקבלת גוון קודר, אולי אף יותר מזה שהמשורר התכוון אליו.

טטיאנה (צילום: walter carvalho)
 
מרקם כוראוגרפי שוטף
 
החיבור בין כל הגורמים האלה מאפשר לדבורה קולקר ליצור מרקם כוראוגרפי שוטף, אם כי ללא חידושים מיוחדים (כפי שהיא עצמה מסבירה בדבריה על היצירה), אך בניצול טוב של היכולות הקלאסיות והמודרניות של הרקדניות והרקדנים של להקתה.
 
יצירתה מקבלת נפח פנימי ככל שהיא מרגיעה את ביזור רעיונותיה, את מה שהיא מכנה "תמהיל של שפות, תפיסות אסתטיות ונקודות התייחסות" שהתבטא בחלק הראשון במעברים בין התנועה הקלאסית לחתכים מודרניים, ובשימוש כמעט קרקסי במגלשות הפסל.
 
יש בזבוז מסוים של אנרגיות, ואפילו ירידת מתח במערכת יחסים המעורפלת של טטיאנה ואונייגין. תמונת המכתב המפורסמת נכנעת לרעיון ריבוי הטטיאנות, וחבל שקולקר עצמה לא  רקדה אותה, ולבדה (וזאת מבלי לזלזל בארבע רקדניות הטובות שעשו זאת). זה היה יכול להיות מוקד דרמטורגי-כוראוגרפי נכון יותר, כפי שהראה הסולו המצוין שלה בחלק השני.
 
הרגעים היפים ביותר, לכל אורך היצירה, היו קטעי סולו, דואטים, שלישיות ורביעיות – מה שמעלה בי את המחשבה שאולי מוטב היה אם קולקר הייתה מסתפקת ביצירה קאמרית לחמישה רקדנים סולנים – ארבעת גיבורי הפואמה ופושקין – שבכל מקרה היה יחיד ומיוחד ביצירה, ובביצוע מצוין, וכמובן גם התוספת היפה של הסולו של קולקר, המציינת כ-35 שנות מחול, כרקדנית, כוראוגרפית ומורה.

 
והערה לסיום – הייתי שמח להחמיא לרקדן שביצע את תפקיד פושקין, גם לטטיאנה אחת או שתיים, או לאולגה ללנסקי ולאונייגין. העדר זיהוי של שם ותמונה בתכנייה הוא בעיניי עלבון לרקדנים ולקהל גם יחד.

לרכישת כרטיסים