המחזה החדש של עדנה מזי"א בקאמרי מתפקד, במיטבו, כפארסת דלתות טיפוסית
פשיטת רגל כלכלית
יש לי הערכה רבה ליכולתם של מחזאים ליטול את עליבות החיים ולהפוך אותה במטבח היצירתי שלהם למעדן בימתי. בפרינג' זה כמעט לחם חוק שבמקרים רבים מאפשר להקצין את המצב ולהראות אותו במערומיו, בציניות, לעתים גם באכזריות. ואיכשהו גם ביכולת מרשימה לעשות את זה באמצעים קומיים.
בתאטרון הרפרטוארי זה מצרך נדיר יותר, ובמקרים רבים מתחבא מתחת לסינר של "דרמה משפחתית" ושל "סודות שנחשפים" במהלך אירוע כזה או אחר. מבחינה זו לבדה, ומעבר להערכה ביקורתית,"הפושעים החדשים" של עדנה מזי"א בתאטרון הקאמרי היא הפתעה נעימה.
עלילת המחזה החדש של מזי"א מתארת מצב של פשיטת רגל כלכלית ועסקית במשפחה צפונבונית, שהיא שריד למשפחה אריסטוקרטית מבחינה כלכלית. הבעל הוא מהסוג של בנים חסרי כישרון שירשו הון ועסק חי שעברו בהצלחה מדור לדור עד שנחתו לחיקם.
מהר מאוד הוא מתגלה כיצור די מעצבן מהסוג שהכל צריך להיעשות כדברו, והוא עצמו אינו נוקף אצבע, אלא רק משקיף על אשתו, המטפלת באמה הדמנטית, חרדה לכלכלת הבית, ואפילו נענית לחיזוריו ושידוליו הבעליים.
אבל האישה בייאושה מוצאת פתרון למצוקה בעקבות פגישה מקרית עם זונה, שמציעה לה רעיון מפתיע להיות"מתאמת אירוח" בדירתה הגדולה והריקה מאדם בשעות היום. הסידור יכול לפעול בלי שירגישו, שהרי הבעל, במימון חשאי של האישה) ימשיך וימנכל את הקרן שפשטה את הרגל והילדים כבר מזמן מחוץ לבית - הבת בארץ האש, והבן מנסה ליצור מוזיקה לחרדת אשתו.
הבית, בעיצובו הארכיטקטי של ערן עצמון מתגאה בשלוש דלתות ניראות ובעוד שתיים, לפחות, מחוץ לתפאורה. אני מציין זאת משום שבפועל עדנה מזי"א יוצרת כמעט פארסת-דלתות טיפוסית, שיוצרים כמו ז'ורז' פיידו הצרפתי, אלן אייקבורן או ריי קוני האנגליים הייטיבו להשתמש בה לאמירה חברתית, פוליטית, כלכלית או אפילו מוסרית.
הפושעים החדשים (צילום: ז'ראר אלון)
כשהמחזאית שהיא גם הבמאית משתמשת בדלתות ובמודע לתפקודן בדרמה שלה, היא מצליחה להתעלות על הניסיון לתאר את העלילה כמשל להידרדרות חברתית כלשהי המוליכה את הטובים, לא לטיס אלא לעולם הפשע.
הצרה היא שהיא בחרה ב"פשע פיקנטי" של בית זונות, שאין בו מסר מוסרי או כלכלי של ממש שאמור לזעזע את אמות הסיפים, אלא רק לעורר גלי צחוק בריאים. היא עושה זאת בחדווה ובכישרון דיאלוגי מעולה, וגם כבמאית. אלא שהדרך שלה היא וויתרה על שתי הדלתות, והעסק נותר תלוי בין קומדיה משפחתית לסאטירה חברתית לייט.
שחקנים שיודעים להצחיק
ולא שמזי"א איננה מביימת את המחזה שלה בהומור. להפך. אלא שגם המחזה וגם ההצגה היו נשכרים אם, כמו גיבורת המחזה שלה, היא הייתה הולכת עד הסוף, ובין השאר משתמשת ברבקה מיכאלי המגלמת בהנאה גלויה את הזקנה שצריך לחתל, כמו שקוני משתמש במזכירי שרים. זה היה ממנף גם את כל התנהלותה של ההצגה לדרגה של אותה תמונה הזויה שבה הדירה הופכת לבר סטריפטיז.
ולמרבה השמחה במקום שתי הדלתות יש לה שני שחקנים שיודעים להצחיק גם כשהם רציניים להפליא. אוהד שחר שמגלם באון את הבעל כפוץ נפוח וילדותי מבחינת התפתחותו השכלית, ואין דרך להבין (מהמחזה) במה קסמו, מה היו מעלותיו ואיך ירד מנכסיו.
הפושעים החדשים (צילום: ז'ראר אלון)
ובעיקר מה לו ולאשתו, שסנדרה שדה חיה אותה ברצינות נפלאה שהופכת כמעט כל משפט או מבט שלה לעקיצה קומית טבעית, ללא מאמץ וללא השתדלות להיות מצחיקה. והיא רצינית באמת, וזה מה שיפה במשחקה ומעניק אמינות לנכונות של האישה לרדת לזנות כ"מאדאם" כדי להציל את משפחתה, ולשלם את המחיר.
עוזרות לה מצוין רותי אסרסאי כנעמי, הזונה המנוסה שמעלה את הרעיון ההזוי, בראשיתו, ואף מסייעת לה לממשו; נטע פלוטניק כמיקי, זונה מקצועית המגיעה לעבודה עם התינוקת שלה; ורוני שיינדורף כסיגל, צעירה מבולבלת שמצוקתה דוחפת אותה לזרועות המקצוע העתיק והמכניס הזה. וגם הלקוחות, ערן שראל, כבעל בעמיו הממהר לחזור לעבודה ושהם שטיינר כצעיר דתי וחרמן להפליא, ובעוד תפקידים אפיזודיים.
אורי זלצמן ותמר שם אור יעילים וטובים כבן ואשתו שמגיעים למשבר זוגיות המוצא את פתרונו בעזרת המימון האימהי שאיש אינו טורח לפענח אותו במלואו, עד לשובה של הבת במבי, בגילומה הרגיש של יעל טל, בשתזדעזע מהסיפור אך תתאושש במהירות וביעילות.
אסף תלמודי עיטר במוזיקה, אורנה סמורגונסקי עיצבה תלבושות יפות, קרן גרנק עיצבה תאורה טובה ומבריקה בתמונת הבר ההזוי עם הכוראוגרפיה הטובה של שי סוזאנה.
בסיכומו של דבר "הפושעים החדשים" היא כמעט פארסת-דלתות קלאסית עם צוות שחקנים מצוין.