"לא על זמירים", מחזה נשכח מעט של טנסי ווילאמס, ועדיין אקטואלי למדי, זוכה לעיבוד מחודש בסטודיו של יורם לוינשטיין.
טנסי וויליאמס איבד, ונסה רדגריב מצאה
ב-1938 השלים טנסי וויליאמס את כתיבת הנוסח הסופי של המחזה "לא על זמירים" והגיש אותו למרצה שלו לדרמה. המחזה לא הוצג (אם כי בזכותו נמצאה לוויליאמס סוכנת שקידמה את הקריירה שלו בניו יורק) ונחשב גם על ידי מחברו לאבוד, לאחר שהעותק היחיד שלו נבלע אי-שם בארכיון האקדמאי.
המחזה הוא השלישי שוויליאמס כתב, והראשון שכתב עליו את שם העט הפרטי, טנסי, במקום שמו הפרטי האמיתי, טום (שישתמש בו כעבור כמה שנים לדמות הראשית במחזה "ביבר הזכוכית").
האגדה מספרת שכעבור שישים שנה בדיוק מצאה אותו במקרה השחקנית ונסה רדגרייב כאשר ביקרה עם להקתה בארה"ב וביקשה להציץ במסמכים של וויליאמס שנאגרו בספרייה של אחת האוניברסיטאות בטקסס. אגדה יפה אך לא מדויקת, וזה גם לא כל כך חשוב מי מצא. החשוב הוא שרדגרייב קראה, הבינה שמדובר במציאה דרמטית (שיש בה גם תפקיד מתאים מאוד לאחיה קורין), ויזמה את העלאתו של המחזה בלונדון.
עתה התגלגל המחזה לארצנו הקטנטונת ונמצאה לו גאולה בסטודיו לאמנויות התיאטרון של יורם לוינשטיין באחת מסדרת הצגות הסיום של הבוגרים הטריים.
צליית אסירים
המחזה נכתב בעקבות אירוע טראומטי בארה"ב, הידוע בכינוי "פרשת קלונדייק" כאשר נחשפה מערכת של עינויי אסירים בכלא הולמסברג במחוז פילדלפיה שבפנסילבניה. 650 האסירים בכלא פתחו בשביתת רעב במחאה על המזון הלקוי והרקוב שהוגש להם. 25 מהם הוכנסו לתאים אטומים של תנורי הסקה שכונו על שם ערוץ הזהב הנודע של נהר יוקון. ארבעה מהם ניצלו חיים בחום שהגיע ליותר משישים מעלות צלסיוס.
כאשר התגלו הגופות נעשה ניסיון לטשטש את הסיפור. אבל העובדות המזעזעות צפו ועלו, וטנסי וויליאמס השתמש בסיפור כדי להביע במחזה את דעתו כי על התיאטרון להתמקד בתיאור הסבל האנושי ולא להסתפק ביופי, בנופים וברומנטיקה, כפי שעושה זאת השיר "לא על זמירים" מאת המשורר ג`ון קיטס, שאחד מגיבורי המחזה מצטט אותו.
המחזה לפיכך משקף את המהלכים הטרגיים שאירעו בפרשת קלונדייק, אך בתוך התמונה האלימה מצייר וייליאמס גם תמונות אנושיות המעניקות לפרשה המרכזית ממדים מסעירים אף יותר.
כך למשל הוא פותח את המחזה, כמין תמונת רקע, בניסיונה של אישה לפגוש את בנה האסיר, שמשום מה חדל לכתוב לה כמנהגו. האסיר הזה מתברר, התחרפן מאוד, וכאשר הדבר מתברר לאמו היא פותחת למעשה, בלי כוונה, את סדרת ההתעללויות שבאות בהמשך ושיאן בתמונה המזעזעת בחדר תנורי ההסקה.
מנגד, וויליאמס מצייר תמונות רומנטיות הן באמצעות חלום של מנהיג האסירים ובעיקר באמצעות הקשר המיוחד שנוצר בין המזכירה החדשה אווה לג`ים, האסיר שכינויו "ציפור" על שום היותו המלשין המשרת את המנהל. גם בין האסירים מתקיימות מערכות יחסים נוגעות ללב, ידידויות או יריבויות, אך וויליאמס נמנע מלפתח אותן מעבר לנדרש לקידום הנושא המרכזי שלו.
מקצבים שונים תמונות שונות
ההצגה של הסטודיו מועלית באולם ההצגות בלב שכונת התקווה שהתפאורן במבי פרידמן השכיל להעניק לו חזות של כלא מאיים באמצעות סורגי ברזל, דלת סתרים שמוליכה למגורי מנהל הכלא, וחלון, היחיד שאיננו מסורג אשר מתחתיו זורם נהר.
דידי גולן עיצבה תלבושות מצוינות לאסירים ולסוהרים, וגם לשלוש הנשים שמכניסות יסוד של כאב, סבל ואהבה מהעולם החיצוני לאפלה של הכלא. עמיר ברנר עיצב תאורה מצוינת שמאפיינת את תחומי הכלא וגם את תחומי הרגש הפועל בתמונות השונות.
דניאל סלומון מעטר במוזיקה "דרומית", שיודעת להיבלע בתוך הרחש הדרמטי וגם להישמע, ואנה היא עיצבה תנועה טובה לתמונות שבהן זה יסוד מרכזי לתמונת הבימוי הכללית של רועי הורוביץ, שגם הכין את גרסת ההצגה על פי התרגום הקולח של רבקה משולח.
הורוביץ היטיב לעשות כשהחליט להשאיר את המחזה בתקופתו ולא נכנע לפיתוי לעדכן אותו למציאות אחרת, מוכרת אולי יותר מימינו שלנו ואפילו ממקומותינו. אבל אין ספק כי הסיפור המקורי מעביר עמו את התחושה העכשווית. הבמאי גם ידע לתת להצגה מקצבים שונים, מתואמים לתחושות ולאווירה של כל אחת מהתמונות - היסטריים ואלימים, רכים ונוגעים ללב, חלומיים.
משחק קבוצתי מצוין
בעיקר, הצליח הורוביץ להפיק מצוות השחקנים משחק קבוצתי מצוין שעל נקלה ניתן לאבחן בו יחסים אישיים בתאי המאסר, ואופי ברור של דמויות. עם זאת הוא גם הפיק משחק ראוי בדרך כלל ממגלמי הדמויות המרכזיות המוליכות את המחזה מראשיתו אל סיומו: ליאור משה מרשים במשחק רב עוצמה בתפקיד בוץ` מנהיג האסירים, ניצן איון מעצבת במשחק מרגש את אווה המזכירה החדשה של מנהל הכלא, שגיא מינץ מצליח לגלם דמות מסקרנת מאוד של האסיר המשרת את מנהל הכלא ומפתח רומן עם מזכירתו, ודורון חניה מגלם את מנהל הכלא שמתחת לחזותו המטושטשת מסתתרת מפלצת.
בתפקידי המשנה מרשימים ליאור רוכמן שמגלם אסיר חדש וצעיר במשחק אנרגטי סוחף עד קצות עצביו; ליאור דובדבני בשני תפקידים שונים מאוד – תפקיד מזעזע כאסיר שהתחרפן ותפקיד שגונב את ההצגה ככומר מגוחך; מאיה מופז במשחק דרמטי מאוד כאמו של אסיר שיצא מדעתו; יערה אשרם רכה ורגישה כאהובתו של מנהיג האסירים; עמית זמיר שפורט על המיתרים הנכונים כאסיר שהוא גם "מלכה", וכן מוטי קמחי, רועי מליח-רשף, ותלמידי שנה א`, ב` וג` המשלימים את הלהקה הגדולה בתפקידים של אסירים, סוהרים ואנשי צבא.
בסופו של דבר מחזהו של וויליאמס אולי איננו נמנה על מיטב יצירתו הבימתית הגדולה, אך במפתיע אולי זהו מחזה שהאקטואליות שלו ברורה וכאילו מתחדשת מעצמה, ודווקא משום שהוא מתייחס לאירוע היסטורי אמיתי, לא ביוגרפי. שם, כאן, ובכל מקום שמערכת הענישה מאבדת כמה מסממניה האנושיים החשובים ביותר.
לפרטים נוספים
26/10/2005
:תאריך יצירה
|