הפרי אינו למאכל
סימן טוב הוא למחזה, כלכל יצירה במערך התרבות, שהוא מעורר תגובת מחלוקת אצל הצופה בהצגתו, בחינת כבדהו וחשדהו. את "בומרנג" של רוני סיני בתאטרון חיפה ראוי לכבד על שום הניסיון הרציני ליצור קומדיית אבסורד ישראלית על שאלות קיומיות אוניברסליות.
החשד מתחיל בנקודה הזאת של האוניברסליות. "משפחת ישראלי" של בועז גאון, שהועלה אף הוא בשעתו בתאטרון חיפה, טיפלה בנוף האנושי בביצת הכאן והעכשיו שלנו, ומכך נבעה האוניברסליות של עניינו. ב"בומרנג" לעומת זאת אין בסיס כזה, ולמעשה כל מה שמתרחש במחזה צומח כמו עץ פרי ננסי. זה יפה אבל הפרי אינו למאכל.
אחד התנאים החיוניים לעלילה אבסורדית, הוא מה שיכול להיחשב נקודת המוצא האי-הגיונית שלה. ב"בומרנג" זה טייפ מנהלים זעיר שמוצע למכירה באתר יד שנייה באינטרנט, ומשמש כמענה לצחי ציגלר, עב הכרס, שאין לו מה לעשות בחייו חוץ מלקנות טייפ מנהלים יד שנייה מאדם בעל רטייה שחורה לעינו, ששמו רוּבֶּק בקר (כמובן שלא נחמיץ את ה”רבאכ" והקריצה).
מהר מאוד מתברר כי הטייפ, המיועד להקליט את הגיגי הריקנות של צחי, היה פיתיון מתוכנן. לחיצה מקרית על כפתור ההשמעה מגלה בו את קולה של אישה המאיימת להתאבד. ציגלר מזהה אותה – אחרי שנים רבות – כנטלי, שהוא היה מאוהב בה בנעוריו. הוא אץ לעצור בעדה, מותיר מאחור את אשתו הרובצת מול הטלוויזיה ומפצחת גרעינים.
"בומרנג", צילום: יח"צ
כמו האקדח מהמערכה הראשונה
כך מתחיל האבסורד של המחזה שמתגלגל הלאה, בדיאלוג שנון למדי השב ועוסק לכאורה בשאלה הקיומית-אוניברסלית לכאורה, המוצגת בתקציר המחזה המופיע בתכנייה: "האם מחשבות באמת מייצרות מציאות. האם מה שאתה שולח אל היקום חוזר אליך כבומרנג? אם תבקש ממש חזק, האם הוא ישלח לך שמונה מיליון שקל?"
זו השאלה שמציג לצחי המפגש המפתיע עם חבר נעורים אחר, גולדי, שעמו ניגן בשעתו בצמד רוק, ונראה כי הוא בעלה המצליח מאוד של נטלי. מבחוץ משקיף על המתרחש אותו רובק, ולא צריך הרבה דמיון כדי להבין שגם אם חסרה לו עין עדיין יש לו יד ורגל במתרחש, וכמובן גם כסף, ואפילו אהבת ילדות.
אבל הבומרנג אינו רעיון מופשט אלא כלי בעל חוקיות שמאפשרת את שובו אל המשגר אותו. לעומת זאת, לכוונות, למחשבות ולתקוות אין חוקים, גם לא לבקשות שהנמענים שלהן, אלה האמורים להגשימן, הם חוצנים, כוהני דת, כותל או צלוב. והבומרנג האמיתי של המחזה אינו מה שצחי משגר ליקום אלא אותו טייפ קטן שכמוהו כאקדח המופיע במערכה הראשונה ומיועד לירות במערכה האחרונה.
את האבסורד הזה ביים ניר ארז ביד קלה ובוטחת, בתפאורה מצוינת של נטע הקר, עם מרפסת בעלת תפקיד משמעותי בעלילה, תאורה סוגסטיבית של זיו וולושין, מוזיקה יפה של רן בגנו, הכוללת שני "להיטים", וקרבות במה שהדריך אילן גזית.
ואת החוויה הקיומית המפוקפת של המחזה חיים במלוא המרץ אוהד קנולר, המצוין כצחי, למרות שהוא גולש פה ושם למשחק גס למדי; לירית בלבן שמצליחה לתת משמעות ותוכן לצהלה, אשתו של צחי, דמות שהמחזאי קצת הזניח; יואב בר-לב המצוין בגמישות משעשעת כגולדי ואפרת ארנון, קצת כבדה, בדמות נטלי, אהובתו ה"מתאבדת". במיוחד נכון הדבר לגבי נורמן עיסא כרובק, במשחק שקט, מדוד, כמעט חרישי, של מעיף הבומרנג האבסורדי של המחזה.
"בומרנג", צילום: יח"צ
בסיכומו של דבר התחושה היא שתאטרון חיפה נכנס עם ה"בומרנג" הזה למתחם האופייני והמתאים יותר לתאטרון הפרינג'. ובעצם, למה לא? כן ירבו, גם אם לא תמיד באותה מידה של העזה. וגם אם זו חסרה במחזה הזה ובהצגתו, בכל זאת, אם תרצו, אפשר ליהנות מהם.