תקווה מהבהבת באופק
 
במסגרת אירועי "יוצר אוצר" המתקיימים במחסן 2 בנמל יפו הועלה בסוף השבוע מרקם רב שכבות של דיאלוגים בימתיים ואחרים בין המילה והתנועה. את הדיאלוג הזה חוקרת הכוראוגרפית אור מרין, והיא גם היוצרת האוצרת של המפגש רב המשתתפים שהתנהל במהלך ארבעה ימים.
 
מרין היא גם הכוראוגרפית ומעצבת הבמה והתלבושות של "זהירות פטריות בטון נמוכות"  יצירת המחול החדשה שהועלתה באותו סוף-שבוע על ידי להקתה, להקת המחול תאטרון אור ואורן.

אפשר בהחלט לראות ביצירה כוונות מעניינות והגדים נוקבים, לא מעט בזכות הדרמטורגיה של אורן נחום ואנתולגיה של טקסטים נבחרים של מחברים ישראלים וזרים, ידועים יותר או פחות, אחד מהם בערבית (שלא תורגם למרבה הצער).
 
היצירה נבנית כתכנית רדיו במרחב פוסט אפוקליפטי. הרקדנים מירב דגן, סתיו מרין,  טאקנורי קווהארדה ועומר עוזיאל מסתודדים כל אחד ואחת בתוך ערמה של שרידי חפצים מהתקופה הקודמת. הערמות האלה הן הפטריות החוסמות את הנתיבים, והרוקדים, המגויסים  להגד של אור מרין, מתפקדים כהומלסים, עם קשר הדדי או בלעדיו.
 
למעשה הם אינם מתפקדים אלא מתופקדים על ידי קריין הרדיו הנוכח על הבמה , שמגולם על ידי  יואב יפת במשחק ובקול מתכתיים מרשימים. מעת לעת נכנסת לבמה מיקי מרין כמהלכת בין הריסות או מתים – בפועל או לעתיד – ובניגוד עדין מאוד לנוכחות של יפת והרקדנים, שהכוראוגרפיה בונה את פעילותם  כמקהלה של זהויות שונות.
 
כך, בין השאר, ובאחד משיאיה המוקדמים של היצירה, קווהארדה מבצע בקולו המרוסק ובתנועה דרמטית את הלהיט הישן והנשכח כמעט "מחר". כמו אצלו כך גם בהמשך התחושה היא שהכוראוגרפיה נעצרת בשלב מסוים ואיננה מתפתחת מעבר למגוון התנועות הראשוני.

ועם זאת, וחרף החולשה הזאת, נוצרת על הבמה סביבה של תקווה כלשהי. לאו דווקא בהצהרה אלא יותר בהארה שמהבהבת כנר אי שם באופק. גם אם זו רק אשליה, ואפילו רק של הצופה ביצירה, זאת אמירה נועזת למדי בימים שבהם רסיסים חדים של מציאות אפוקליפטית כבר מתעופפים ומאיימים על עורקי החיים כאן.

'זהירות, פטריות בטון נמוכות' (צילום: אסקף)

אורי רובינשטיין עיצב את התאורה העוברת בעצמה את מצבי הרוח של היצירה כשם שהיא מסייעת לבטא אותם. שרון שמה ואורן נחום עיצבו את הפסקול הפוסט-אפוקליפטי, ונטע וינר אחראי למתחם הקול והטקסט שהוא מהותי ביותר ביצירה הזאת.
 
"זהירות, פטריות בטון נמוכות" היא בסיכומו של דבר ניסיון מעניין להגיד לנו משהו על עתיד שכבר מצוי בתוכנו, מבלי לאבד את העין הצופיה לעבר תקווה חדשה.