צבי גורן חזר מהבכורה בהבימה בתחושה קשה שלמרות צוות השחקנים המצוין ההצגה החדשה היא עלבון מבוזבז על ריק
פארסה גסה
אינני יודע על מה ולמה החליט אילן רונן לחזור אל הנוסח הישראלי שהתקין אילן חצור לפני יותר מעשר שנים למחזה "רביזור" של גוגול. אין שום סיבה הגיונית לכך, אפילו אם הגרסה המקורית של חצור שהועלתה אז בבימויו של רונן בתיאטרון הקאמרי זכתה להצלחה גדולה, בעיקר בזכות הבימוי והמשחק, וגם בסיוע הנוסח של חצור שהיה אז מהודק, נוקב וטוב.
למרבה הצער – ולמרות הכוכבים הגדולים של ההצגה החדשה בהבימה – הנוסח המעודכן מאבד כל תחושה של מידתיות, והוא מבייש לא רק רק את המקור של גוגול אלא גם את חצור ורונן. הקומדיה האנושית כל כך – גם בנוסח הישן של חצור - הפכה לפארסה גסה למדי, ובלי בושה עם נאום מסכם של הטפת מוסר דידאקטי היישר לקהל, , כאילו הוא חסר בינה ואינו מסוגל להבין את מה שנאמר בלי הרף, חזור והגד.
שהרי מזכירים בנוסח החדש את כולם – ראש ממשלה, בניו, חבריו, וכמובן מתעלמים משרת החינוך והתרבות. תגידו למה ועניתם.
ושוב, בלי בושה, העלילה נסמכת דווקא אל עיר בנגב. לא חס וחלילה לתל אביב של חולדאי, לרמת גן של בר או לכל עיר ואם אחרת בשפלה, בשרון או בצפון. הנגב. זה המקום שמסמל עבור התיאטרון הלאומי את מהות השחיתות של המינהל הציבורי בארץ. שם זה השוחד, המעילה, הטמטום, הפרימיטיביות המוחלטת. שם ולא בעיר הגדולה.
סליחה, הבימה, אבל אין לך בושה. כי זאת באמת חוכמה קטנה ועלובה בישראל של שנת 2005 לטפל בקטנים, באלה שרחוקים מהקדרות העמוקות של האוצר הציבורי. ומשום כך הצגת "מבקר המדינה 2005" היא הצגה מושחתת.
משחק וירטואוזי לא אנושי
נכון שגם גוגול כתב על עיר קטנה בפרובינציה, אבל החוכמה שלו שמה את הדגש במושחתות שונה לחלוטין. והמושחת שלו הוא תמיד יצור אנושי. אף פעם לא מפלצת. בהבימה הדגש הוא במשחק הווירטואוזי, הלא אמיתי, הלא אנושי, והמפלצתיות חוגגת.
ולא שחנה לסלאו איננה טובה באמת בתפקיד אשת ראש העיר שחולמת להקים בית אופרה. היא נהדרת. כך גם טלי אורן הצעירה שגונבת את ההצגה כבת ראש העיר ששואפת להתחבר אל משהו, אפילו אם זה רק היא עצמה.
גנב הצגה הוא גם עמי סמולרצ`יק הנפלא שמרוויח מהעובדה שאין לו כמעט טקסט והוא יוצר דמות – אולי האנושית היחידה - בתנועה, במימיקה מחושבת ובמבע פנים משכנע.
וגם יעקב כהן בתפקיד האלמוני שטועים לחשוב בו שהוא נציג ביקורת המדינה. כהן שב ומפגין את יכולותיו הווירטואוזיות בטקסטים שוטפים כמו אשדות שוצפים – בסוף המערכה הראשונה - ובתנועה מתמדת מתוחכמת במערכה השיה.
ודב רייזר ודביר בנדק ואהרון אלמוג שנותנים לנו הצצה חטופה אל כשרונותיהם, ורודי סעדה ואודי גוטשלק, ואפילו אביעד בנטוב ורוברט הניג ושאול עזר.
ולא הזכרתי את יגאל נאור שמתחיל נפלא בתפקיד ראש העיר ונעלם כמעט כליל במערכה השנייה, עד לנאום המיותר שהוא משמיע לעבר הקהל.
כהן כובש את הבמה
אבל מה הם עושים שם באמת? מה הסיפור שלהם? מי הם? מה עושה שם אותו אלמוני שהם טועים לחשוב בו שהוא נשלח ממשרד מבקר המדינה? ומי זה היצור הנלווה אליו ונושא את כליו? זה לא חשוב לחצור ולרונן.
במקום עובר בטל מקרי הם יצרו נוכל, הלבישו אותו במחלצות ואמרו ליעקב כהן: הבמה כולה שלך. והוא יודע איך לכבוש אותה, לאורכה ולרוחבה.
אבל אם חצור ורונן החליטו שכל מה שנדרש ממנו זה להפגין את יכולותיו כסטנד אפיסט, ובכל מצב, מה טעם לבקש מיעקב כהן שימציא לנו דמות אנושית?
ולא שלאילן רונן כבר אין רעיונות בימתיים מבריקים. דווקא יש, בעיקר במערכה הראשונה, והוא גם יודע לתפעל כניסות ויציאות של שחקנים מדלתות ויש הרבה כאלה בתפאורה היעילה של נטע הקר שגם עיצבה תלבושות טובות ובעיקר לשתי הנשים, כמעט כמו בכל פארסה צרפתית.
מלאכותי ומוגזם
אבל מה, זה משעמם ומתיש וארוך, למרות המוזיקה החביבה של אורי וידיסלבסקי. במקום שעה ורבע מקסימום, זה נמשך שעתיים וחצי. ואת אלה ממלא רונן בהרבה שטיקים. במערכה הראשונה זה עוד עבד איכשהו, במערכה השנייה זה כבר היה מלאכותי לחלוטין ומתיש.
אולי זה בגלל שמישהו שם לא ממש התייחס לאותו עיקרו שעמי סמולרצ`יק אומר שוב ושוב ליעקב כהן: אתה אף פעם לא אומר די, אתה תמיד רוצה עוד.
אז מישהו בהבימה כנראה רצה עוד ועוד ועוד, אבל נזהר איכשהו שלא לפגוע בכבודם של הנכבדים והתוצאה היא פחות ופחות ופחות.
מועדי מופעים
27/10/2005
:תאריך יצירה
|