אותלו -  הבמה לרשות יאגו
 
מאז ומתמיד נחשב המחזה של ויליאם שקספיר שכותרתו המלאה היא "הטרגדיה של אותלו, המאוּרי של ונציה" למה שניתן לכנות בשם "הקומדיה הטרגית של יאגו". בין השאר משום שיאגו, כמו המלט, נוכח על הבמה כמעט בלי הפוגה, ואין כמעט התרחשות שאיננה פרי נוכחותו, או ה"בימוי" שלו.
 
זאת גם נקודת המפתח של גרסת התאטרון העירוני מלובליאנה, סלובניה, המתארחת בפסטיבל שקספיר הבינלאומי בתאטרון הקאמרי. כל המערכה הראשונה של המחזה מוגשת על ידי יאגו לבדו, כווידוי על תפקידו ומזימת-הנקם שלו כנגד אותלו שהתנער ממנו ומינה את קסיו לשלישו. זהו סטנד אפ של איש אחוז טרוף, והבמאי ירניי לורצי שתל בו רעיונות קומיים, המופיעים גם בהמשך.
 
הבמה ריקה. קירות שחורים של הבמה. כיסא אחד, אחר כך  שניים. מנהל הצגה נקרא מפעם לפעם לסגור את המסך השחור או להביא חפצים, גם כאלה שאפשר לבטא באמצעותם את קנאת אותלו. גיר לכתובות שיאגו יכתוב, או יצייר על הקיר האחורי או על שני לוחות בצי הבמה. ובסוף שולחן לסעודה אינטימית. זאת כל התפאורה.


"יאגו" (יח"צ)
 
הלהקה כולה מגויסת לתפיסת הבימוי, וככזאת היא גם שותפה לאחד ההישגים הגדולים שלה בדמותו של השחקן מאטיי פּוּץ המגלם את יאגו. את התפקיד בנה הבמאי עם שחקן אחר שנבצר ממנו להגיע לכאן עקב מחלתו, וכמעט שביקור הלהקה בוטל. אלא שתחת לחץ הוחלט לזמן את פוץ לשבוע חזרות – תוך כדי החזרות שלו על תפקיד "גטסבי הגדול" שבכורתו הייתה לפני ארבעה ימים.
 
פוץ כבר גילם בשנים האחרונות שורת תפקידים מרשימים, כולל המלט וקתרינה בגרסת-גברים של "אילוף הסוררת", והבמאי ויתר לו על הדרישה שילמד את מלוא הטקסט המדויק של יאגו. תחת זאת הוא מילא את החסר בטקסט משתמע ונרמז.
 
השחקנים האחרים סייעו, התמודדו, והתוצאה היא אחד מהישגי המשחק המרתקים ביותר שניתן לצפות להם. פוץ יוצר תפקיד תוסס, חי את כל סיפור הטבעתם בשואו המרהיב של הנקמה באותלו, בגילומו הגברי מאוד של סבסטיאן קאוואצה, ודזדמונה, במשחק צעיר-נמרץ של ויקטוריה בנציק-אמרסיץ'.
 
הבימוי הוא גם נקודת הכובד של ההצגה הזאת, שבמהלכה, לקראת סיום, נעצר והשחקן המגלם את תפקיד מונטנו פונה אל הקהל במונולוג התוהה על עצם העניין של מחזה והצגה שכולם יודעים מה סופם, ובכל זאת, שחקנים וקהל גם יחד, שבים ועושים את הדרך הארוכה המוליכה אל המוות. 
 
המענה של הבמאי לורנצי על התהייה הזאת הוא אחד השינויים הגדולים ביותר שנעשו למחזה שקספירי. זה מתחיל בחניקתה המדהימה של דזדמונה במהלך סעודת-פיוס חגיגית עם אותלו, נמשך בהבאת כל הגוויות האחרות לבמה, ומסתיים בהמשך הסעודה החגיגית של אותלו, אלא שמולו יושב יאגו. שניהם בחליפות ערב שחורות ובעניבות פרפר. שניהם יודעים שהשתיקה ההדדית על חלקם ברציחות תציל אותם מחבל התלייה.
 
בסיכומה, ועל כל ההברקות הקטנות והגדולות שיש בה, גרסת ליובליאנה ל"אותלו" היא הצגה מרתקת בחידושיה ובמשחק של כל משתתפיה. נסו לראות אותה הערב.
 
רומאו ויוליה – הפיצריות הלוהטות
 
מהרגע הראשון ברור כי עלילת האהבה המלודרמטית של "רומאו ויוליה" על רקע האיבה המריבה בין שתי משפחות בורונה תהיה עממית מאוד, איטלקית בלהטה ובנשמתה.  זה החידוש העדכני בגרסתו של הבמאי אוסקרס קורסונובוס מנהלו של תאטרון העיר וילנה הנושא את השם OKT המורכב מר"ת של שם הבמאי.
 
התפקיד הראשי בהצגה ניתן הפעם לתפאורה הנהדרת של יוראטה פאולקייטה שהציב זו לצד זו שתי פיצריות דומות זו לזו, אך לא ממש זהות, עמוסות פריטי מטבח וגם שלדים ורובים – ללמדנו קצת על עבר אלים – ועל מסילה ביניהן מגיח מעומק הבמה מערבל הבצק, שהוא כמו הקמח, מככב ברשימת האבזרים של ההצגה, הן כאמצעים לביטוי הלעג והשנאה ההדדיים, ובסוף כמסכות המוות של זוג האוהבים.
 
חלקה הראשון של ההצגה בנוי על פס קומי מובהק, שרק תמונת האהבה בין שני הצעירים החרמנים על גג ביתה של יוליה רצינית מאוד, פיוטית – כפי שגם יהיה כמעט בכל מה שנוגע אליהם במערכה השנייה שהופכת לטרגית מרגע שמרקוציו וטיבלט מתים, והופכים לרוחות רפאים שילוו את ההמשך, כל אחד מהמטבח שלו.
 

"רומיאו ויוליה" (יח"צ)

מעבר לתפאורה ההצגה נהנית מלהקת השחקנים מצוינת, שממלאת חיוניות בכל רעיון פרוע של הבמאי. בראשם יוליה הג'ינג'ית הקטנה, בגילומה חי מאוד של ראזה סאמוליטה, ורומאו המתחיל להקריח במשחק מרשים של גיטיס איוואנאוסקאס, אחד מכוכבי הבמה של ליטא שהוא גם רקדן וכוראוגרף עטור פרסים.
 
וכרגיל בהצגות האלה מי שגונבים אותן הם אלה שמגלמים את תפקידי מרקוציו והאומנת. בהצגה הזאת קיבלנו מרקוציו איטלקי לעילא ולעילא, גברי, גמיש, שדאיניוס קזלאוסקאס יודע לחדד את ההומור הציני שלו כמעט בלחישה, ההופכת בתמונת מותו למכאיבה ודוקרת. כמוהו גם אגלה מיקוליוניטה בתפקיד האומנת שכל משפט וכל מחווה או תנועה שלה היא פנינת משחק בוהקת.


"רומיאו ויוליה" (יח"צ)
 
פה ושם השפע של רעיונות הבימוי נראה מוגזם ואפילו מעייף, אבל בעיקרה ההצגה, שכבר מלאו לה 11  שנים מצליחה לתקשר עם הקהל ולספר את סיפור השטויות שצעירים חמומי מוח או מאוהבים מסוגלים לעולל לעצמם, לחבריהם, למשפחתם ולחברה.