|
|
|
 יבגניה דודינה יוצרת בהצגה הזאת את אחד ההישגים הגדולים שלה. היא בונה את בלאנש כדמות שברירית, כבובת חרסינה, כבר מכניסתה הראשונה לבמה בחליפה לבנה, עם מזוודה לבנה, בהילוך אטי, ומשם בהדרגה צבעונית, כבגדיה, עד להתמוטטות העצבים המרטיטה בסיום... מתמונה לתמונה דודינה בונה את גסיסתה הנפשית שמגיעה לשיא המצמרר בתמונה האחרונה"
|
|
|
|
|
הפקה משותפת של הבימה והקאמרי מעצימה את הלהט והפיוט של המחזה המרגש
קצבי, מזיע, צבעוני
אחד הסודות הגדולים של תאטרון טוב הוא ביכולתו לפענח צופן פנימי של דרמה ולשדרג אותו על הבמה כך שהמתרחש אינו חיקוי ואף אינו מראה אלא מעשה אמנות בראשיתי, בעל צופן משל עצמו. המהלך הזה קורה ב"חשמלית ושמה תשוקה" מאת טנסי ויליאמס, בהפקה המשותפת החדשה של התאטרון הלאומי הבימה והתאטרון הקאמרי של תל אביב.
הצלחת המחזה שהועלה בברודוויי ב-1947 בבימויו של איליה קאזאן הייתה מיידית. הקהל נהר לראות את סיפורה העגום של בלאנש דיבואה, "דרומית" אריסטוקרטית שירדה מנכסיה, וחיפשה מקלט בפרבר פועלים של ניו אורלינס אצל סטלה, אחותה הנשואה לסטנלי קובלסקי, בן למהגרים פולנים. שמותיהם הפכו להיות סמלים אנושיים וחברתיים.
הצלחת ההצגה ההיא הולידה אגדת-משחק ששמה מרלון ברנדו. כעבור שנתיים ההצלחה פקדה את ההפקה בלונדון שבה כיכבה ויויאן לי. שמותיהם התנוססו כעבור שנתיים נוספות על הגרסה הקולנועית, אף היא בבימויו של קאזאן.
במאי ההצגה החדשה הוא אילן רונן, שכבר ביים את המחזה לפני 12 שנים, ובחר לשוב אליו עתה כדי לעשות "תיקון", ואת מה שלא עשה אז, כשביים הצגה ראליסטית-טיפוסית של המחזה. הפעם הוא הלך אל הצופן הפנימי של המחזה, העתיק אותו אל חלל במה ריק בעיצובה של נטע הקר, ובנה אותו מחדש במלוא יופיו הפיוטי והדרמטי.
את שכונת הפועלים הניו-אורלינסית עיצבה רונן כרובע קוסמופוליטי, עכשווי, רב גזעים, קצבי, מזיע, צבעוני. רובע של מהגרים או דור שני להם. זה מודגש בתרגום המצויין והחי של רבקה משולח ובניצול מוצאן הרוסי של יבגניה דודינה ואנה דוברוביצקי כהבלטה של העולם השונה ממנו הגיעו לכאן. זה מאויר גם באמצעות הגרפיטי הצבעוניים שמציירים תושבי הרובע על קיר האבן השחור בירכתי הבמה, ובאמצעות התלבושות שעיצבה עפרה קונפינו. את אלה משלימה התאורה של זיו וולושין שתופסת את מקום התפאורה, קובעת את מצבי הרוח, ויוצרת את האפלה שלתוכה נשאבים גיבורי המחזה.
חשמלית ושמה תשוקה (צילום: ז'ראר אלון)
את התהליך הזה מתארים ומאירים תפקידי המשנה של המחזה שאילן רונן, יחד עם מעצבת התנועה המסוגננת מירי לזר, שגם יצרה את פסקול המוזיקה המיוחד, הפכו אותם למקהלה מדברת, המספרת את העלילה באמצעות הוראות הבמה המקוריות של ויליאמס, מכניסה ומוציאה את האבזרים או החפצים הנדרשים, שולחנות, כסאות, אמבט או בקבוק וויסקי בלתי נלאה עבור בלאנש.
השחקנים שעושים את הרגעים הקטנים והפשוטים האלה כמו את המחווה הפיוטית הגדולה הם דייויד בלינקה, ליאור זוהר, הראל מוראד, רותם קינן, אסף רגב ואיל שכטר. לכל אחד מהם יש תפקיד ותפקוד עצמאי, אך כוחם הגדול הוא בקבוצה הצבעונית שהם יוצרים.
עמם גם פיני קידרון המגלם ברגישות ובהומור עדין את מיטש, חברו הטוב של סטנלי (לסרוגין בתפקיד המיוחד הזה משחק אלון דהן, שכישרונו מבטיח איכות דומה בהצגות שהוא יופיע בהן). מיקי פלג-רוטשטיין לוהטת כשכנה המסורה יוניס, ומגישה ביצוע מהפנט ובערבית של שירו של ז'אק ברל NE ME QUITTE PAS. טוב בתנועתו המעודנת רוי סער, המגלם את בעלה ההומו של בלאנש, שהתאבד, ורוחו פוקדת את סיוטיה החדשים.
חשמלית ושמה תשוקה (צילום: ז'ראר אלון)
כטרגדיה יוונית בת זמננו
כל הטוב הזה הוא הבסיס להישג הגדול של רונן באיוש שלושת התפקידים שיחד עם המקהלה עושים את המחזה לקלאסיקה, כטרגדיה יוונית בת זמננו. עמוס תמם יוצר דמות מעניינת מסטנלי קובלסקי, שכאן הוא ממוצא טורקי, יליד המקום, אך נחות ביחס לאצולה של בלאנש.
תמם מעצב דמות שיש בה ענייניות ישירה, רוך ורגישות, אך גם מהיר חימה ואלים בשלוש התפרצויות מדהימות, וכואב ברגעי החרטה עליהן. בקריאת הייאוש "סטלה! סטלה! סטלה!" הוא כחיה פצועה, ובתמונה האחרונה גם הוא שבור ונוגע ללב.
אנה דוברוביצקי נפלאה בתפקיד סטלה, האחות הצעירה שבלאנש נוחתת אל דירתה הקטנה, שבה היא בונה את חייה עם סטנלי. בניגוד לבלאנש היא כבר מתנתקת מהעבר האתני (היא עונה לה רק פעם אחת ברוסית) ובונה את עצמה כדמות עכשווית, של עולם חדש.
חשמלית ושמה תשוקה (צילום: ז'ראר אלון)
משחקה של דוברוביצקי מעניק נוכחות ועוצמה לתפקיד של סטלה, הרבה מעבר למקובל, החל מכניסתה הנלהבת, כפנקיסטית בבגד עור מצועצע, דרך ההתפכחות ההדרגתית מסיפוריה של בלאנש, אין האונים שלה נוכח לחציו והתפרצויותיו של סטנלי, ועד שברון הלב הנורא שלה נוכח ההתרסקות של אחותה.
חשמלית ושמה תשוקה (תמונת יח"צ)
ואת ההתרסקות הזאת חיה ברטט מצמית יבגניה דודינה היוצרת בהצגה הזאת את אחד ההישגים הגדולים שלה. היא בונה את את בלאנש כדמות שברירית, כבובת חרסינה, כבר מכניסתה הראשונה לבמה בחליפה לבנה, עם מזוודה לבנה, בהילוך אטי, ומשם בהדרגה צבעונית, כבגדיה, עד להתמוטטות העצבים המרטיטה בסיום, ושוב, בשמלה לבנה.
דודינה מיטיבה לעצב את הדרומיות האצולתית הזורמת בעורקיה של בלאנש, את הבוז הטבעי שלה כלפי מה שנחות ממנה, ובה בעת את המשיכה הבלתי נשלטת שלה אל הסמים המשכרים אותה – הוויסקי והגברים. היא מחפשת והיא מוצאת. אך היא איננה מפתה אלא מתפתה, היא צינית והיא גם רומנטית – ותמיד זה על הקצה ומעניק גוון מיוחד להתנהלותה. וכך מתמונה לתמונה דודינה בונה את גסיסתה הנפשית שמגיעה לשיא המצמרר בתמונה האחרונה.
וכך, לסיכום, נוצרה עוד אחת מאותן חוויות תאטרון שהלב מתגעגע אליהן. אל תחמיצו.
10/11/2014
:תאריך יצירה
|